פרשת 'עולי הגרדום' הינה פרשה היסטורית מרתקת ובמרכזה זכרם של חברי האצ"ל ולח"י שהוצאו להורג בתליה על-ידי השלטון הבריטי בארץ-ישראל ובמצרים בשנים 1947-1938. מונח זה מייצג אגדת גבורה שצמחה ככל שהחריף מאבקם של האצ"ל ולח"י בשלטון הבריטי בארץ-ישראל וכתגובה לתליית חבריהם בעכו, בירושלים ובקהיר.

'גבורה והדרה' עוקב אחר מיקומו של מיתוס עולי הגרדום במאבק על הזיכרון בין הימין הישראלי לתנועת העבודה לאורך חמישה עשורים.

הוא מנתח את הניסיונות להפוך את זכר עולי הגרדום ממיתוס תנועתי למיתוס לאומי כחלק מהמערכה על ההגמוניה התרבותית והפוליטית בחברה הישראלית. נבחנת בו הדינמיקה שהשפיעה על השינוי במעמד עולי הגרדום בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.

נפרס תהליך שבראשיתו מצויים 'לוחמי הזיכרון', חברי 'המשפחה הלוחמת' בשוליים האופוזיציוניים של החברה ובהדרגה הם חודרים לעבר מרכזה.

מחקר זה בוחן גם את תפקידו של 'מיתוס עולי הגרדום' בגיבוש הסדר הפוליטי והארגוני בתנועה הרביזיוניסטית בשנות חייו האחרונות של זאב ז'בוטינסקי ובהמשך בתנועת החרות בהנהגת מנחם בגין.




הם היו צעירים, בליבם בערו מילותיו של ז'בוטינסקי והם נלחמו בבריטים
אידיאולוגית ופיזית על השלטון בארץ ישראל. אך מדוע הם נעדרו מן הזיכרון הקולקטיבי? האם לא היה להם מקום במיתוס הציוני?

מי היו הלוחמים האלה ולשם מה הקריבו את חייהם? כיצד נתפסו בעיני חבריהם למחתרות האצ"ל ולח"י? כיצד התקבלה גבורתם על-ידי היישוב היהודי? מדוע לא היו חלק מהנרטיב הציוני לצד ה"הגנה"? וכיצד השתנה מעמדם במיתוס הציוני לאורך השנים?

ספרו החדש של ד"ר אמיר גולדשטיין, "גבורה והדרה — עולי הגרדום והזיכרון הישראלי", עוסק בזכרון הקולקטיבי הישראלי של המיתוס הציוני, בהיעדרותם של עולי הגרדום מהמיתוס ובקשר בין זיכרון, מיתוס ופוליטיקה בחברה הישראלית המשתנה.

בין השנים 1938 ועד ל-1947 פעלו אנשי האצ"ל ולח"י נגד השלטון הבריטי בדרכים שונות. הענישה הבריטית הקיצונית ביותר כתגובה היה עונש בתלייה. הרוגי המלכות או עולי הגרדום היו תחילתה של התנועה לשחרור העם היהודי בעיני אנשי האצ"ל ולח"י, אך לא בעיניי הנהגת היישוב היהודי בארץ. עולי הגרדום ראו בפעולותיהם הקרבה הכרחית, בעוד אחרים ורבים התייחסו לפעולות אלה כפעולות טרור הפוגעות ביישוב ובאינטרס הציוני.

עם הקמת המדינה פעלו דוד בן-גוריון וממשלות ישראל להדרת עולי הגרדום מהזיכרון הקולקטיבי הממלכתי הישראלי. כלא עכו - המקום בו נתלו חלק גדול מעולי הגרדום — נהפך לבית חולים לחולי רוח, תא התלייה בו התאבדו מאיר פיינשטיין ומשה ברזני זמן קצר לפני הוצאתם להורג, נהפך למחסן ספרים. השאלה היא עד כמה נשלט הזיכרון הקולקטיבי "מלמעלה", על-ידי הממסד, ועד כמה פועלים עליו, בחברה דמוקרטית, כוחות 'עממיים' או 'אזרחיים'.

במקרה של עולי הגרדום, לטענת ד"ר גולדשטיין, נוצר לאורך השנים תהליך של התקבלות הדרגתית של עולי הגרדום כגיבורים. לספרות, לעיתונות, ולמערכת החינוך היה תפקיד מפתח בתהליך זה.

במקביל, מנחם בגין הפך את עולי הגרדום לגיבורים המרכזיים של תנועת החרות ונאבק עם חבריו על מעמדם בזיכרון הישראלי. הספר עוסק גם בדרך בה השתמש בגין בתוך תנועת החרות באגדת הגבורה של עולי הגרדום לביצור מנהיגותו הפוליטית, למרות כישלונותיו העקביים בבחירות. משהגיע בגין לבסוף לכס השלטון, פעל במלוא המרץ על מנת להכניס את עולי הגרדום ללב הזיכרון הקולקטיבי, אך ספק גדול אם מאמץ זה עלה יפה. מנחם בגין אמר בנאומו המפורסם על עולי הגרדום: "פיינשטיין וברזני - הם פתחו בלבותיהם רימון יד: לחצו! אשכנזים? עיראקים? יהודים! אחים!"

בספרו החדש (בהוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים ומכון ז'בוטינסקי בישראל, תל-אביב) עוסק ד"ר גולדשטיין, היסטוריון ומנהל בית הספר "דנציגר" בקרית-שמונה, בהדרתם של עולי הגרדום מן הזכרון הקולקטיבי, ומבקש להחזירם אל מרכז בימת הדיון הציבורי.