אוסף מכתבים שכתב אברהם שלונסקי סביב שנת 1972- אז משורר עטור תהילה ובא-בימים - למשוררת הצעירה צילה שמיר היושבת במרחקים טרנס-אטלנטיים. מה שהחל בנסיבות של הוצאת ספר שירים בהוצאת ספריית פועלים, שם שימש שלונסקי כעורך, התפתח לקשר רגשי עז, בעל נוכחות דומיננטית ומכאיבה של העדר הנפש האהובה. העדר זה הניב את המכתבים האלה, שניסו להקים ולקיים גשר בין השנים, השונים כה בנסיבות חייהם. מן המכתבים מצטיירת הדמות האנושית של כל אחד מן המתכתבים, ואצל שניהם- ובעיקר אצל שלונסקי- אנו פוגשים עוד פעם את הכמיהה לאהבה, למגע אנושי חם, כצורך "ילדותי", ראשוני, ככוח יסודי, מניע- וכמה הדבר הבסיסי הזה רצוף מכשולים, יהיו אשר יהיו. בנוף ההתכתבות מועלות שאלות ותשובות בנושאים ספרותיים, החלפת רשמים והרהורים מתמשכים על טיב השירה, תוכן וצורה, גילוי וכיסוי וכיוצא באלו. ניסיון מתועד נוסף להגדיר את החומק מהגדרה- השירה, האהבה. בחלקו השני של הספר מופיעים אחדים ממכתביה של צילה שמיר, וכן אחרית-דבר מאת ד"ר חגית הלפרין, המגלה בחליפת המכתבים סמל רב-פנים, תמצית כל האהבות שבחיי שלונסקי.