לפני שבע שנים, כאשר למדתי בקולג' בווילס בבריטניה, הנהגנו ערבי תרבות בכל שבוע. באחד מהם התקיים "ערב המזרח התיכון", בו תלמידים מהאיזור סיפרו בקצרה על ארצות מולדתם. יחד עם עשרות אנשים, שמעתי לראשונה את סיפור חייה של נאדין, פלשתינאית החיה בירושלים המזרחית, ראיתי את הכאב בו היא מספרת אותו, ופרצתי בבכי. הסיפור שלה הטריד אותי זמן רב. מצד אחד חשתי תחושת אחריות, ומצד שני בלבול ותהייה. התקשיתי להבין מדוע, כאזרחית ישראלית, אף פעם לא שמעתי סיפור כזה. הרגשתי נבגדת, הרגשתי שמנעו ממני צורך בסיסי - לדעת ולהכיר את המציאות על כל פניה.

התקופה הייתה תקופת האינתיפאדה השנייה. נאדין ואני הפכנו לחברות, על אף שבאותן שנים אי אפשר היה להישאר א-פוליטי. היא ייצגה את מצוקת הפלשתינים בלהט, ואילו אני אירגנתי תערוכה גדולה המציגה את השואה, כאשר לחלק מהתלמידים הייתה זו היכרות ראשונה עם שואת העם היהודי. היא דרשה מהתלמידים לעמוד דקה דומייה לזכרו של אחמד יאסין, ואני יצאתי מהאולם במחאה והפצתי מכתב המציג את תפיסתי לגבי אותו אדם.

לאחר סיום הלימודים בקולג', כשחזרתי לישראל, הרגשתי צורך להשמיע את קולה. גם לנו כישראלים ישנה האמת שלנו, הכאב שלנו, וכך נולד הרעיון לכתוב את הסיפור משתי נקודות מבט: פלשתינאית וישראלית. הספר נכתב על ידי שני כותבים - אבא שלי ואני, כאשר כל אחד מאיתנו מספר סיפור חופף מזוית שונה. אני כתבתי את גירסתה של נאדין, ואבי כתב את גירסתו של אחד החיילים.

הספר סונטה בסי מינור נמנע מנקיטת עמדה. קראו אותו מאות קוראים ישראלים, פלשתינאים ואחרים, ומכל צד יכלו להזדהות עם הדמויות, לפעמים אפילו עם כולן, כפי שאתם יכולים לקרוא בתגובות. המשימה הראשונה שלנו לאחר הכתיבה הייתה להעביר אותו לנאדין, ולצורך זה תורגם הספר לאנגלית. נאדין קראה, בכתה, ואישרה שכך בדיוק הייתה היא כותבת אותו.