מתוך גילוי מקור שמה יוצאת רות פרדו-ירון למסע חקר שירי של האישי, המשפחתי והכלל אנושי: גם מזג אויר סגרירי יוכל אם נרצה/ להקרא "פרדואי". אבל/ אל לי בחפזי, כי שמי בהגדרה/ הוא צבע לא מוגדר: מן חום-/ אפרפר, מעין אפור שחומי.
(PARDO שקופית צבע, 6)
הפואטי בשירתה אינו היסחפות רגשית בלתי מבוקרת אלא התבוננות מורכבת להפליא באירוע השירי, הנבחון בראייה מחמירה המנפה ממנו כל מקרי וסתמי. התוצאה היא שיר משוכלל, מוצפן, תובע פענוח.
המוזיקה הכאיבה/ ממילא היה סתיו/ בשני, בשלישי, ואולי ברביעי/ לבסוף הוא יופיע/ The man I love/ ועכשיו,/ מהו קצה גבול/ סבולת החבל?/ מה המשקע/ הבוצי שבספל?
(בית-קפה, 26)
שיריה עשויים מרבצים עשירים של שפה וזיכרון, מלוטשים כמו מחצב רב עורקים וגוונים. האירופי, התל אביבי, המסורתי, העכשווי, נוגעים בגעגוע, ומפיקים קול פוליפוני חם, עמוק. "חום אפרפר" שאין לטעות בו.
עמוס לויתן