בספטמבר 1921 יצא זיגמונד פרויד לחופשה משותפת עם ששת החברים בוועדה הסודית – מקס אייטינגון, קרל אברהם, ארנסט ג'ונס, הנס זקס, שנדור פרנצי ואוטו ראנק. האם הוועדה הסודית הייתה "חבורת אחים מאושרת", כפי שכתב ג'ונס? או שמא הייתה "מכונת הרג", כפי שטוען ג'ון קר?

מה היה התפקיד שמילאה הוועדה הסודית במיסוד התנועה הפסיכואנליטית? כיצד נוצרה מתוך הקרע בין פרויד לבין יונג? כיצד התפוררה בעקבות הקרע בין פרויד לבין ראנק? כיצד השפיעה התפוררותה על המתחים הפוליטיים בתנועה הפסיכואנליטית הבינלאומית, ומה הייתה המורשת הפוליטית שהותירה אחריה?

הוועדה הסודית נטלה על עצמה במודע לתאם את פעילות התנועה הפסיכואנליטית הבינלאומית. אולם מי שגויסו לפעילות הוועדה הסודית היו המנהיגים הבולטים של התנועה הפסיכואנליטית; השתתפותם בוועדה הסודית נועדה לא במודע לפקח זה על זה, על מנת למנוע פילוגים נוספים עקב שאפתנות אישית.

עצם קיומה של הוועדה הסודית כיורש קבוצתי לפרויד ריסן את הדחף של פרויד למנות יורש אישי ושיכך את חרדתו לגורל מפעלו, חרדה שגברה בעקבות שלושה פילוגים שנבעו מניסיונו הכושל למנות את יונג ליורש.

בניגוד לפסיכואנליזה של הפרט, שעוסקת במה שנעדר מהמודע, התבוננות בזירה הציבורית של הקבוצה מאתרת את התרומות האנונימיות של המשתתפים, אשר מעידות על המתרחש בקבוצה שלא במודע. המשמעות של תרומותיהם האנונימיות סמויה מעיני המשתתפים, ולפיכך אלה פזורות בגלוי במסמכים שמתעדים את פעילות הקבוצה. התיאוריה של וילפרד ביון על יחסי קבוצות מאפשרת לגשר על התהום הפעורה בין המבט הפוליטי שממוקד במציאות החברתית לבין המבט הפסיכואנליטי שמתבונן במציאות הנפשית.