קורותיה של "ילדת מלחמה" שהוסתרה בימי השואה בעליית גג בהולנד ומצאה את עצמהּ עם תום תקופת הזוועות ללא בית, ללא ארץ ומבלי לדעת לאן פניהָ מועדות.
ממרחק הזמן כותבת אוטוביוגרפיה זו מבינה את הדברים אחרת, נקודת מבטהּ שונה. ההשתנות נמשכת: החוויות ממשיכות לפעפע וזוויות ההתבוננות מתחדדות. המרחק מוסיף משמעויות שונות, אחרות ומגוונות.
ד"ר שיה שוורטנברג-טיכו ניצלה ובנתה חיים לתפארה. ספרהּ המרגש מבהיר שהישועה הגיעה באמצעות בני אדם יוצאי דופן. ההוקרה מגיעה לאנשים אלו ורק להם. זו הכרת תודה של הקהילה היהודית לתושבי הולנד על העזרה שהגישה בזמן הכיבוש.

כיום, למעלה משישים שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, אנו ניצבים בפרשת דרכים היסטורית. דור הניצולים מעביר את מקל השליחות של הנחלת זיכרון השואה לדורות הבאים, לידיהם של צאצאיהם בפרט ושומעי כל העולם בכלל.
כזה הוא הספר "ללכת בלי רעש", כשברקע מהדהדות מילותיהָ של אנה פרנק (1944) "למרות הכול אני עדיין מאמינה בטבעו הטוב של האדם".