“זו התקופה של יצחק בשביס-זינגר בחיי, אין אחד מקרוביי שאני אוהב לשתף אותם בחוויות הקריאה שלי שלא יודע שאני קורא מספריו. אם בחוות הדעת האחרונה שלי ב-"צללים על ההדסון" עסקתי בו, כי מן הסתם הוא שכתב את הספר, והצהרתי שסופסוף מצאתי את "המפתח" שיכניס אותי לחלל של סופר היידיש שהיה חתן פרס נובל ב-1978 (זו ההגדרה שאולי אחרי הכל הכי משקפת אותו) היקר הזה השאיר אחריו, הרי שאחרי שחיכיתי לא מעט שהעניין הזה יקרה, המשכתי לקרוא עוד דברים שלו.
לצד ספרים של יצחק בשביס זינגר ששאלתי מהספריה העירונית הלכתי ורכשתי עוד כמה. אני לא יודע אם מעתה אני הולך לכתוב על כולם, לא רק שהכתיבה לא באה לי קלה אלא שגם אין לי כל עניין להעמיס עליכם בכל מיני עובדות טריוויאליות שהמעמיקים שבינינו יוכלו אם זה יעניין אותם להגיע אליהם בעצמם, כמו זה שהשם האמצעי "בשביס" הוא נשא לזכרה של אמו שניספתה בשואה, ושמה היה "בת שבע".
מאז חוות הדעת האחרונה שלי הספקתי להתוודע לחלוקה שהיתה בכתיבה של זינגר, והיא: סיפורים מתקופת חייו בוארשה, סיפורים מתקופת חיים בניו יורק (אליה הגיע בזכות אחיו הגדול ובה העביר את רוב חייו) וסיפורי המעשיות שלפחות בתירגום לעברית פונה יותר לקהל הצעיר יותר.
התלבטתי אם לכתוב לכם על ספרו "מוארשה עד ניו יורק" בו מובאים פרקי אוטוביוגרפיה, ספר שהוא חובה בעיניי. בסוף ההחלטה שלי נפלה על הספר הזה שדבר לא נכתב בגב האחורי שלו, פרט לציטוט מאחד הסיפורים שבו שלפרקים משעשעים ולפרקים מרתקים, נדמה שהקוראים בהם אף פעם לא יפהקו משיעמום (ומניסיון אישי לא שזה קורה בשאר הספרים שלו). אם לקרוא את הסיפורים שלו מתוך הזדהות עמוקה זה לחוש שאנחנו הולכים איתם יד ביד אזי שהספר הזה הוא ממש לפגוש אותו פנים אל מול פנים.
לא פעם אני בוחר לקרוא שני ספרים במקביל, לא זה לא מבלבל אותי, לפעמים (כמו הפעם) זה מוסיף אפילו מימד מסויים. קראתי את ספרו של ישראל זמיר - "אבי, יצחק בשביס זינגר" (ששאלתי מהספריה העירונית) במקביל ל-"המפתח" (אחד מהספרים שרכשתי והייתי בתקופה שבמהלכה יחד עם הספר רכשתי לא פחות מ-15 ספרים שלו !!!) שישראל (הבן) תירגם. לא, אני לא חושב שנפלתי על הראש. הכתיבה שלו פשוט תפסה אותי כלכך חזק (ברוח הדברים שכתב) כאילו שבתי לאהבה ישנה מגלגול אחר. "המפתח" הוא קובץ סיפורים על רקע התקופה של בשביס-זינגר בניו יורק, בתחושה שלי הוא כתב אותו מחובר בגוף ונפש לאותה תקופה שחי בשונה ממה שלבטח חווה כשכתב בניו-יורק על וארשה.
במשך 20 שנה הוא לא היה בקשר עם בנו, ובסוף כשהם התחברו היה ביניהם גם חיבור ספרותי. מי שמחפש לדעת איך נוצר הקשר אז נראה לי שזה טמון בביקור שלו מ-1980 (באחד מעשרות ביקורים שלו). ישראל קיווה לעורר גאווה מאוחרת מצד אביו, שאחרי הכל (גם כמי שלא גדל בצל אביו) התפוח לא נפל רחוק מהעץ. הבן הציג לאביו את ספרו "סנדל של סוס" וקיבל תגובה כועסת מדוע הוא אינו מתרגם מספריו? לימים אנחנו יודעים שהוא תירגם כמה מספריו, כאמור הספר "המפתח" הוא אחד מאותם תירגומים. אני לא יודע אם מתוך זה שמדובר בתירגום או לא אבל הספר מסתיים בסיפור "הפגישה" שישראל זמיר כתב, אחרי שאביו הביא את סיפור המפגש מהזווית שלו, וכך שני ספרים שקראתי הגיעו לקו חיבור משותף מרגש. עצוב לחשוב ששניהם כבר לא בחיים (ישראל הלך לעולמו רק לפני כמה חודשים) אבל מי יודע אולי הם שניהם ביחד למעלה. אני מאחל שתהא מנוחתם עדן ומקווה שעוד קוראים ימשיכו לקרוא מספריהם.”
