“https://wp.me/p4kTCp-6AO
אחד המבצעים המרשימים ביותר שביצע צה"ל במעגל השלישי הוא מבצע אנטבה, הוא מבצע "כדור הרעם", לחילוץ בני הערובה בנמל־התעופה באנטבה, אוגנדה. ב־27 ביוני 1976 (יום ראשון) חטפו ארבעה מחבלים, שניים מהם גרמנים (חברי "תאי המהפכה") ושני האחרים פלסטינים (חברי החזית העממית לשחרור פלסטין), מטוס איירבוס 300־A של חברת התעופה הצרפתית אייר פראנס, שהיה בדרכו לפאריס, בעת שערך חניית ביניים בנמל התעופה של אתונה. במטוס שהו באותה עת 248 נוסעים ו־12 אנשי צוות.
המטוס נחת לבסוף בנמל־התעופה באנטבה. שם חברו לחוטפים מספר מחבלים נוספים. יומיים לאחר מכן (יום שלישי) ריכזו המחבלים את בני הערובה הישראלים והיהודים באולם הנוסעים של הטרמינל הישן בנמל־התעופה ושיחררו את יתר הנוסעים (צוות המטוס הצרפתי התעקש להישאר עם בני הערובה). דרישות המחבלים כללו את שחרורם של 53 מחבלים (בהם 40 מחבלים הכלואים בישראל) וכופר כספי תמורת בני הערובה. אם לא יענו דרישותיהם עד ל־4 ביולי (יום שבת), יוצאו להורג שני בני ערובה בכל שעה, עד שדרישותיהם יענו או עד שכל בני הערובה ימותו.
ישראל ניצבה מול אתגר מבצעי מורכב. היעד היה מרוחק כ־3,000 קילומטרים מישראל, המודיעין היה חלקי מאוד, ושורה של קשיים לוגיסטיים הקשו על פעולה לחילוץ בני הערובה. הספר "מבצע כדור הרעם" (הוצאת מסדה, 1993) מאת ההיסטוריון אביגדור שחן הינו מסמך היסטורי מרתק שתיאר היטב כיצד התמודדה המדינה, ובתוכה צה"ל, עם האתגר.
בישיבת הממשלה נידונה השאלה האם לנהל מ"מ עם המחבלים, על אף המדיניות הרשמית שאסרה כל מו"מ שכזה. שר הביטחון, שמעון פרס, מתח ביקורת על אפשרות זו אך לא הציע כל חלופה, והממשלה אישרה לשאת ולתת על שחרור בני הערובה. בסיכום הישיבה אמר ראש הממשלה, יצחק רבין, כי "אם וכאשר תהיה למערכת הביטחון תכנית מגובשת, שהרמטכ"ל ימליץ עליה, היא תובא לדיון בפני הממשלה" (שחן, 1993, עמ' 75).
המבוכה הזו של צה"ל, בשל היעדר מענה צבאי, היא שהניעה את הגלגלים לפעולה. לימים סיפר סגן מפקד הכוח הפושט ומח"ט הצנחנים דאז, אל"מ מתן וילנאי, כי "אנטבה נטעה בנו את התחושה שאנחנו יכולים לפעול הרבה מעבר לסביבתנו הקרובה, והרי זו מהות הצנחנות. השאיפה הזו באה מלמטה. הדוגמה הקלסית היא שאחרי שרבין חשב, די בהיגיון, שאיננו יכולים לעשות זאת, לא אמרנו לעצמנו "את שלנו כבר עשינו" – אלא המשכנו בהכנות למבצע" (וילנאי ומגל, 2019, עמ' 137).
בעת הדיונים המוקדמים, שבהם תהו במטה הכללי האם ישנה אופציה צבאית, אמר מפקד חיל־האוויר, אלוף בני פלד, "שתוך 24 שעות מסוגל חיל־האוויר להביא לנמל־התעופה באנטבה את חטיבת הצנחנים, ואלה יכבשו אותו, ישחררו את החטופים ויחזירום ארצה" (שחן, 1993, עמ' 32). כאן למעשה נולד גרעין התכנית. הוקם צוות תכנון מצומצם שהגה את תכנית הפשיטה. נציג סיירת מטכ"ל בצוות היה רס"ן משה "מוקי" בצר, מפקד גדוד המילואים של היחידה (יחידת שלדג בראשיתה). בצר, יוצא סיירת צנחנים שבעברו שימש כמ"פ בסיירת מטכ"ל ואימן את צנחניו של אידי אמין באוגנדה, היה בקי באופן ייחודי עם זירת הפעולה ויכולות הצבא האוגנדי (שם, עמ' 17-18). בדיעבד קשה שלא לקבוע כי בהיעדר יכולת מבוססת, הכוללת תורת לחימה, אמצעים והכשרה סדורים, המענה שצה"ל גיבש התבסס על כשירויות בסיס בלוחמה בטרור, אלתור ותעוזה רבה.
הפיקוד על המבצע הוטל על תא"ל דן שומרון, קצין צנחנים וחי"ר ראשי (ולימים הרמטכ"ל). תחתיו פעל כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד וילנאי, עליה הוטל להשתלט על הטרמינל החדש וכן כוח עתודה מחטיבת גולני, בפיקוד אל"מ אורי שגיא, שעליו הוטל לאבטח את בני הערובה מרגע שישוחררו. משימת ההשתלטות על הטרמינל הישן בו הוחזקו בני הערובה הוטלה על סיירת מטכ"ל בפיקוד סא"ל יוני נתניהו, שהיתה אז יחידת ההשתלטות העיקרית. נתניהו, יוצא הצנחנים, עבר כקצין לסיירת מטכ"ל ולחם בשורותיה בשורה של פשיטות בעומק האויב ובהן מבצע "אביב נעורים" ובמלחמת יום הכיפורים (שם, עמ' 114, 224).
ראש הממשלה רבין היה מוטרד מאוד מסוגיית הנפגעים האפשריים בקרב בני הערובה ובעיקר מטיב המודיעין (שם, עמ' 195-194). למרות שנעשו פעולות בידי אמ"ן והמוסד במטרה לסגור חלק מפערים אלו, ניכר כי התכנית התבססה בעיקר על ההפתעה והעזה שבעצם המבצע. ואכן, בתדריך ללוחמיו אמר יוני כי "הוא בטוח באימונים, שהוא וחבריו הקצינים העניקו להם, יודע את יכולתם ומאמין אמונה שלמה במיומנותם ואומץ־לבם לבצע את משימתם. הוא הבהיר להם, שחיי החטופים בידיהם, ועיני עם ישראל נשואות אליהם ברגע קשה זה" (שם, עמ' 207). "והעיקר", אמר נתניהו, "כשנזנק מן הרכבים, רוצו בכל הכוח קדימה, אל הפתחים כל חוליה לפתחה ללא תלות בשנייה" (שם, עמ' 208).
למרות תנאי טיסה קשים הצליחו טייסי חיל־האוויר לנחות בחשכה בשדה־התעופה באנטבה. כוח סיירת צנחנים, בפיקוד דורון אלמוג, קפץ מן המטוס הראשון בעודו נוחת על המסלול, הניח פנסים על מסלול הנחיתה על מנת להקל את הנחיתה בעבור המטוסים הנותרים, איבטח את נחיתת המטוס הראשון ולאחר מכן השתלט על מגדל הפיקוח החדש, לאחר שנתקל בארבעה חיילים אוגנדים והרג אותם (כהן, 2017).
החפ"ק של תא"ל שומרון, מפקד המבצע, וכוח סיירת מטכ"ל, פרקו במהרה מן המטוס הראשון ונסעו אל הטרמינל הישן במספר ג'יפים ובראשם רכב מרצדס שדימה את רכבו של אידי אמין. במהלך הנסיעה נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדים. למרות אזהרת בצר שמדובר בתרגולת, נתניהו "מחליט ופוקד על גיורא "שלוף!" ושניהם יורים באוגנדי" (שחן, 1993, עמ' 239), משום שחשש בצדק מסיכון הכוח. לאחר הירי השקט נורה האוגנדי באש מקלעים. אלמנט ההפתעה נפגע והרכבים האיצו לעבר הטרמינל. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל ורצו לעבר פתחי הכניסה. בעודם רצים צעק נתניהו "קדימה" והאיץ בכוחות (שם, עמ' 248). בעודם רצים נפגע נתניהו ונפצע אנושות מאש שירו חיילים אוגנדים במגדל הפיקוח.
בהתאם להנחיית נתניהו בתדריך, הלוחמים הגיעו במהרה לפתחי הכניסה לטרמינל. אמיר עופר ומפקד הצוות שלו, אמנון פלד, פרצו ראשונים לאולם והרגו שלושה מן המחבלים. מיד לאחריהם פרצו לאולם לוחמים נוספים ובהם מוקי בצר. בני הערובה שכבו על רצפת אולם הטרמינל כשלפתע "קפץ מחבל מאחורי עמוד והרים את נשקו לעבר העומדים בפתח, אך מוקי ועמוס ג' הקדימוהו וירו בו" (שם, עמ' 250). באותו הרגע למעשה הושלמה ההשתלטות על האולם בו הוחזקו בני הערובה.
בחילופי האש נפגעו שלושה מבני הערובה. לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם שומרון תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי. כוח גולני, עליו פיקד אל"ם אורי שגיא, אבטח את עליית בני הערובה למטוסים. כוחות מן היחידה הרגו מספר חיילים אוגנדיים, ריתקו באש את מגדל הפיקוח והשמידו שמונה מטוסי מיג שחנו בשדה־התעופה. במקביל השתלט כוח חטיבת הצנחנים על הטרמינל החדש, שם נפצע קשה אחד הצנחנים בידי אדם בלבוש אזרחי, ונותר משותק מהצוואר ומטה.
בתוך 55 דקות הושלם המבצע והכוחות ובני הערובה המריאו לתדלוק בניירובי ומשם לישראל. לצה"ל היה הרוג אחד, סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וחייל פצוע. בנוסף לבני הערובה שנהרגו במהלך ההשתלטות נרצחה בקמפלה דורה בלוך בת ה־74, אחת מבנות הערובה, שאושפזה בבית חולים מקומי בטרם המבצע. הרצח בוצע כנקמה בהוראת שליט אוגנדה, אידי אמין.
המבצע היה הצלחה חסרת תקדים והכוחות המיוחדים הישראליים עדיין זוכים להערכה ברחבי העולם בגינו. אדמירל ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי האמריקני ומפקד הפשיטה לחיסול בן לאדן בפקיסטן, הגדיר בספרו את אנטבה כמופת של מבצע מיוחד (McRaven, 1996, P. 378). בצבא האמריקני לא יהפוך חייל בתוך שנה מיום שירותו למפקד כיתה בחיל הרגלים, ובוודאי שלא יישלח, לאחר תקופה בת שנתיים, לחלץ בני ערובה במרחק של מעל 3,000 ק"מ. בצה"ל כן. לצורך השוואה החיילים שנשלחו ב־2011 לפשיטה בה הרגו את בן לאדן שירתו בקומנדו הימי מעל חמש שנים.
שחן הוציא מתחת ידו ספר מרתק לקריאה, שהיה תוצר של מחקר שנמשך כעשור, וכלל ראיונות עם רבים ממשתתפי המבצע, הדרג המדיני וכן בני ערובה. רבים ממשתתפי המבצע, ובהם בצר ווילנאי, העידו לימים כי ספרו של שחן הוא המדויק ביותר שנכתב עליו. הקריאה בו מדגימה עד כמה מורכב היה מבצע בטווחים כאלה לצה"ל. בדיעבד, קבע אלוף (מיל.) גיורא איילנד, שהשתתף במבצע כמ"פ בצנחנים, דווקא "הדרך הנועזת – נחיתה היישר ב'לוע הארי' – היא שהביאה להצלחה. ככל שהמבצע נועז יותר, כך האויב צופה אותו פחות" (איילנד, 2018, עמ' 84). יש בכך מן הצדק, אולם אין ספק כי במבצע נשען צה"ל, בלית ברירה, יותר על תעוזה מאשר על תרגולות ויכולות קיימות ודחק את המעטפת רחוק מכפי שעשה בעבר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.
(פורסם במקור באתר מרכז דדו, 19 בדצמבר 2021)”
