מה שהזמן והעצב הותירו - אם ובנה מתמודדים עם משא העבר / רומה נוטקביץ' בן-עטר

מה שהזמן והעצב הותירו

אם ובנה מתמודדים עם משא העבר

רומה נוטקביץ' בן-עטר & דורון ש' בן-עטר

יצא לאור ע"י הוצאת יד ושם, בשנת 2014, מכיל 206 עמודים, תירגום: סמדר מילוא.







ללא דירוג ללא דירוג
0 בנים   0 בנות
332 התעניינו בספר

תקציר הספר
לכל מקום שהבטתי ראיתי ירוק. צמחייה טבעית - עשבים שוטים וגזעי עצים דקים - כיסתה חלקים גדולים של בירת פולין... עמדתי בשכונה המוכרת כל כך, שעכשיו זיהיתי מעט מאוד ממנה. עיר הולדתי הייתה עכשיו עיר זרה. הרגשתי איך אני שוקעת לתוך ענן קודר של פחד. עברי נמחק. האם ייתכן שגרתי פה פעם?

מה שהזמן והעצב הותירו: אם ובנה מתמודדים עם משא העבר הוא פרי עבודתם המשותפת של רומה נוטקביץ' בן-עטר ושל בנה ההיסטוריון. היא גימלאית המתגוררת בכפר שמריהו, הוא מחזאי ופרופסור להיסטוריה באוניברסיטת פורדהם בניו-יורק, ומתגורר בארה"ב.

בקיץ 1945 חזרה לראשונה רוֹמה נוּטקֵביץ', בת למשפחה ציונית ואמידה שמלחמת העולם השנייה קטעה את נעוריה, לפולין ולוורשה. היא נוכחה בתמורה החדה שחוללה המלחמה בעיר הולדתה. היא הייתה בבית, אבל הבית לא היה שם. לאחר שבני משפחתה הקרובים נרצחו, נותרה פליטה חסרת כּל.

קרוב לשישה עשורים אחר כך מגוללת נוּטקֵביץ'–בן-עטר ברגישות רבה ובגילוי את קורותיה כנערה בגטו ורשה, במחנות עבודה בפרוורי העיר ובמחנות הריכוז וההשמדה מיידָנֶק, אושוויץ-בּירקֵנאוּ ורָוֶונסבּריק. אינסטינקטים חדים, תושייה ובעיקר יד המקרה הם שאפשרו לה להוסיף ולשרוד עוד יום, עוד שבוע, עוד שנה.

הספר נחתם בימי השיבה ההדרגתית לחיים ובמעבר למחנה עקורים, משם עלתה רוֹמה ארצה ב-1948. לצד תיאור חוויותיה האישיות נחשף במלוא חומרתו משא ימי השואה הרובץ עליה ועל צאצאיה שבישראל ובארצות-הברית.

"רק אדם הנשכח מלב הוא [אדם] מת. למען אלה שחיים רק בתוכי. אני מתפללת שיבוא יום ואוכל לספר". רומה נוטקביץ' בן-עטר.

שנים רבות עמדה רומה בסירובה לספר את סיפורה. היא סרבה לחזור לפולין, לא רצתה להתמודד עם מה שתמצא שם, ועוד יותר מזה, עם מה שלא תמצא. היא חששה שאין לה עוד כוחות להתמודד עם עברה, פחדה שביקור בפולין יערער את ההשלמה השקטה, השבירה, שהשלימה עם אבידותיה. אחרי מות בעלה ועם התדרדרות במצב בריאותה שלה, השתכנעה סוף סוף שהזמן שנותר לה לספר את סיפורה, הולך ואוזל. וכי אם לא תעשה כן תיקח עימה אל קברה את זכר אהוביה שאבדו. יום אחד התיישבה איפוא ליד המחשב והחלה לעלות זכרונות. היומן שכתבה הוא מקורו וגרעינו של הספר הזה.


אמא ילידת ורשה וניצולת אושוויץ ובן יליד ישראל ופרופסור להיסטוריה חברו יחד בספר המרתק שלפניכם לתעד ולזכור את המזעזע מכל בכתיבה רהוטה ומדויקת, חפה מסנטימנטליות והתלהמות. מה שהזמן והעצב הותירו הוא מסע של אנושיות וחילולה, וגם משא האנושיות ואתגרי קיומה. אנחנו הקוראים, שלא היינו "במקום האכזרי ביותר עלי אדמות", זקוקים לזיכרון הנוקב הזה כדי לדעת את שהיה וכדי שיגן עלינו "עכשיו ובימים האחרים".
פרופ' נמרוד אלוני



פרסומת







©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ