“12 סיפורים יש בספר הזה, שהתפרסמו בין 1957 ל-1974.
זהו קובץ סיפורים מהמם. מהמם כפשוטו, לא מאמם.
הסיפורים כמעט ריאליסטיים, והיסוד האבסורדי והסוריאליסטי בהם מתגבר ככל שהסיפור מתקדם.
בעברית מלוטשת, משוכללת, מרתקת, מצליח יהושע להלך קסם על הקורא בעלילות מסקרנות, מושכות, מקוריות, מצמררות.
המון אלימות, מוות, ועוד כהנה וכהנה התרחשויות קריפיות. מי ידע שא"ב שלנו כזה מקריפ.
מהסיפור השביעי - "מול היערות" - היסוד הריאליסטי מתגבר, הסוריאליסטי מתעמעם, אך לא נעלם לגמרי. הסיפורים מתארכים.
ושוב, בעברית משוכללת מצליח יהושע לרתק בעלילות עתירות מכאובים.
כמה כאב יש שם: אהבה נכזבת, בדידות, שכול וכישלון, אכזבה - עצמית ומהזולת, אכזריות, אדישות, השפלה.
אז למרות שמדובר, אולי, בקובץ הסיפורים המעולה והמלוטש שקראתי אי פעם בספרות העברית (עולה, לדעתי, בהרבה על "ארצות התן" של עוז לדוגמה), לא הצלחתי להשקיט את התחושה החזקה שליוותה את כל חוויית הקריאה שלי בו -
למה בעצם?
על שום מה כל הסבל הזה?
מה כל כך רע בעולם, במציאות, בחיים, שדחף את יהושע לכתוב כך? לרתום את כשרונו העצום כדי לפרוס מול פני הקורא מניפת סבל ומכאוב מרהיבה ומייאשת כל כך?
חידה היא בעיניי.
לסיום, אציין את הסיפור שהכי אהבתי בספר - "יום שרב ארוך, ייאושו, אשתו ובתו".
מהנדס ישראלי שעוסק בבניית סכר בקניה חש ברע. האיבחון: סרטן.
הוא חוזר לארץ לסדרת בדיקות והמשך טיפול, וכאן מתברר שלא מדובר בסרטן אלא בזיהום כלשהו בדם.
בבית נמצאות אשתו ובתו היחידה. (כל הילדים בספר הזה יחידים להוריהם. כולם!)
אשתו דואגת לו מחד, ומאידך, בהיעדרו, החלה לפתח את לימודיה האקדמיים. משמתברר שמצבו אינו כה חמור, התקשורת ביניהם מצטמצמת כמעט לאפס.
אך יחסיו עם בתו המתבגרת מייאשים אף יותר. כמו תהום פעורה ביניהם. איש שפת רעהו לא יבינו.
היא גדלה, יפתה, יש לה מחזרים, בעיקר חייל מסכן אחד, והרבה פרפרים בראש. והיא גורמת לאביה פרפרים בבטן.
תיאור הניסיון הכושל שלו ללמד אותה מתמטיקה הוא מרגעי השעשוע הבודדים בספר.
סיפור מצוין, פסיכולוגיסטי, על מה שכולנו מכירים מהחיים.
רגע לפני סיום אני פתאום רוצה לסכם עבורכם כל אחד מהסיפורים. בעצם עבורי.
קשה פרידתי מהספר הזה.
מומלץ מאד מאד.”
