שירה זו - הבשלתה חרישית היא, אף כי ראשית צמיחתה מתוך חוויה טראומתית שבנטישה בגיל הילדות - על רקע השואה; חוויה שהתגבשה לכדי שירה חד - פעמית ומזעזעת בספרה הראשון של המשוררת "למי שאספני". והנה בא הספר השני - ונדמה, מנותק הוא מן העולם שזכה לביטוי בקובץ - הבכורה; אך כמובן, זוהי מראית - עין בלבד, שהרי הטון הכבוש והמעודן, וראיית - עולם שמאחורי השירים הקצרים והגבישיים שבשני ספרי השירה גם - יחר, נובעים ממקור אחד ומשותף, גם כשהספר (ספרה השני של לאה נבנצל), מוותר על אפקט הזעזוע שבעקבות השואה, ומציג עולם של יום - יום, על רקע הוויתנו המתמדת והרגילה. אכן, שימת - לב שמתוך פליאה לזוטות הקיום שמסביב ולדמויות המאכלסות את המציאות שבקירבת האדם - היא מסימני - ההיכר הבולטים של השירים הרומזניים האלה; זאת, תוך התבוננות אינטלקטואלית בתמורות הזמן וסמליותן; והכל - במסגרת היודעת את יופים של עצים ואבנים, אשר הופכים גם מצוקה אנושית קשה לעולם חמים, רגשי וקורן.