"הריקוד הוא כנפיים, הוא ציפורים והמראות לעולמים, נחיתות רוטטות כמו חץ", כתב המשורר סטפן מלרמה. פול ולרי, בדיאלוג הסוקרטי "הנפש והריקוד", תוהה מצדו: "מהו הדבר שהיא [הרקדנית] מייצגת, אפוא? [...] לא כלום, פיידרוס היקר. אך כל דבר, אריקסימאכוס. את האהבה כמו גם את הים, ואת החיים עצמם, ואת המחשבות... האינכם חשים שהיא הפעולה הטהורה של המטמורפוזות?".
הספר על הריקוד כולל מסות ודיאלוג מאת שניים מענקי הרוח המודרניסטיים בצרפת, סטפן מלרמה ופול ולרי, החושפים בלשונם המיוחדת ובסגנונם המקורי כיוונים חדשניים להתבוננות בריקוד ולמחשבה על אודותיו. הטקסטים השונים מעלים שאלות על מהותה של ה"כוריאו-גרפיה", דהיינו על הזיקה בין מחול לבין כתיבה בכלל ושירה בפרט. מהי כתיבה פואטית? מהו ריקוד? האם הקשר ביניהם אינו אלא מטפורי או שמא הוא מבוסס על יחסים פנימיים בין תוכן לצורה, בין הוויה ואין, המתחוללים בשירה ובריקוד גם יחד? יתר על כן, מה בין תנועה למחשבה? ובלשונו של ולרי: "מה אם באיזו דרך נס היה הוא [הפילוסוף] נכבש בתשוקה פתאומית לריקוד?... אילו רצה להפסיק להיות צלול כדי להפוך לנינוח; ואם אמנם, בנסותו להיות שונה לחלוטין ממנו עצמו, היה מתפתה להמיר את חופש השיפוט שלו בחופש תנועה?"
כתיבתם החדשנית של ולרי ומלרמה על הריקוד לא היתה רק הישג ספרותי בפני עצמו, אלא גם ציון דרך בתולדות המחול, בכך שחילצה אותו מן הסטיגמה של צורת בידור בורגנית, שדבקה בו במאה התשע–עשרה, וסייעה בשינוי מעמדו ובתפישתו כאמנות מובילה במאה העשרים.
ליאורה בינג-היידקר, מורה לבלט, מסאית, מתרגמת ומשוררת, קיבצה לאסופה מבחר מכתביהם של ולרי ומלרמה על הריקוד והוסיפה להם הקדמה ואחרית דבר. רוב הכתבים רואים כאן אור לראשונה בעברית.