“סגירת מעגל
למדתי היסטוריה לתואר ראשון במכללה, וכשרצתי להשלים לתואר אוניברסיטאי, חויבתי בנוסף לאנגלית ברמה גבוהה, בלימוד שפה זרה נוספת. כמי שדיסלקטי לשפות שמעולם לא אובחן ויתרתי, מה גם שבאותה עת התחלתי תפקיד ניהול מאתגר שתבע ממני שעות אין סופיות של התמסרות.
המחשבה הזאת עולה בי לעיתים כתחושת ויתור, ולכן אני קורא ספרי היסטוריה, ורומנים העוסקים בהיסטוריה אישית, כניסיון להיזכר בערגה ישנה, מנסה לפענח את כוח משיכתה. מהסיבה הזאת התחלתי לקרוא את הספר ספק חיים, של אורי ברנשטיין שנודע כמשורר בעל איכויות מיוחדות.
אורי ברנשטיין, החליט בגיל 66, לכתוב רומן אוטוביוגרפי המערב אמיתות ובדיות, ובאמצעותו לנסות לארגן את זיכרונות חייו הכאוטיים, ויחסיו הלא פתורים עם הוריו המתים. אימו ילידת מושבה נידחת בארץ, השתדלה להיות בורגנית, מעשה שמעולם לא צלח בידיה. אביו מהגר מאירופה, נעדר מהבית, עד שלבסוף נטש את אישתו ובנו לפריז, נטישה שתמיד תהייה מרכיב חיים חסר וכואב.
גיבור העלילה הערירי, הוא היסטוריון שהתמחה בתולדות הצלבנים, הנע בין פריז וניו יורק, ולבסוף יחזור להיות מורה בתיכון בתל אביב, כמו הצלבנים, הוא נע בקונפליקט מתמיד, בין ישראל לאירופה, כביטוי לאי ודאות ותלישות בה מתקיימים חסכים והחמצת חיים. חסך הילדות יתחלף לערגה שתוביל לאהבה ארוטית לאישה האחת של חייו, זאת שעלתה מהים בנעוריו לאור ירח, עירומה כמו בת ים קדמונית, המחליפה את אהבת אימו הלא ממומשת לרגעים ואחר כך נעלמת. "והיא עוברת על פני והולכת, בעיניים לטושות, הלאה אל תוך החולות..."(122)
בהיסטוריה אנו מבקשים וודאות, המעוגנת בכרוניקות ישנות כעובדות. בניגוד לתפיסה זאת, ברנשטיין מציג היסטוריה נעדרת ודאות, הבנויה מזיכרון מתעתע. בכל פעם שמנסים לעלות אותה למודעות מחדש, גורמים להיסטוריה להשתנות לגרסה אחת מתוך רבות אפשריות, הבנויה מתערובת של זיכרונות המעורבים בחלומות, ובמחשבות על החיים שעשויים היו להיות, וגם במיתוסים, כדמותם של רטוש המשורר שהציע כנעניות כתחליף לציונות כניסיון להגדיר שייכות, או הפסל יצחק דנצינגר, שפיסלו נמרוד היווה ביטוי וויזואלי המזוהה ביותר עם תנועת הכנענים, אידאולוגיה שאכזבה.
ברנשטיין מעניק למלים כוח מכשף בשפתו המופלאה ומדויקת, המזכירה אקרובט המבצע היפוכים וסלטות בלתי אפשריים ומעורר בכך השתאות והתפעלות. בשפה שהיא עמוסה מטפורות, בציטוטים ספרותיים ותנכ"יים המהווה דוגמה לכוחה של השפה לבטא חיים בתיאורים נוגעים. אך ברנשטיין, אומר לנו דבר והיפוכו, על קוצר ידה של השפה לבטא את החיים בממשותם, כמו במצב של אהבה גדולה, בה מילים הופכות לדלות בכוחן לתאר את התחושות. ברגע שהמלים כיסוד חיים מאבדות מכוחן וביכולתן להעניק וודאות לחיים, הן גורמות ברנשטיין להטיל ספק במהות החיים עצמם.
לברנשטיין אמירות גדולות על: שפה ושתיקה, זמן ואובדנו, זיכרון ושכחה, אהבה ואכזבה. לאמירות הגדולות ברנשטיין מצרף סיפורים כתמונת חיים, בהם תיאורים מוחשיים ומרגשים, כתיאור האם המאבדת את צלילותה, המפסיקה לדבר את השפות בהן היא שלטה, מלבד שפה אחת הערבית, אותה היא סירבה לדבר לאחר שערבים החריבו את המושבה שלה. הסיפור הזה ממחיש בצורה מעוררת חמלה את הקשר בין אובדן המלים לאובדן החיים, באמצעות השפה הישנה והמודחקת החוזרת בהקשרים של אובדן וחורבן, פעם באובדן המושבה, ולבסוף באחרית ימיה, בחורבן חייה .
אפילוג
ספרים כאורנים של ימימה חובב, חוקרת היסטוריה יהודית, גרמו לי לבקש ולחזור ללימודי ההיסטוריה לתואר שני, הפעם במקום היסטוריה כללית, בחרתי בהיסטוריה ישראלית ויהודית, או יותר נכון בלימודי ארץ ישראל וירושלים, במכון שכטר, שבקפטריה המיושנת שלו חום אנושי, וממבניה נשקפים נופי ירושלים, כחיבור עכשווי לאותם ההרים ונופי עבר בהם פסעו נביאים ומלכים.”
