"איש זקן זקן / ואשה זקנה זקנה \ שוכבים, \ וספר - בינהם...". "...נערמו תלי זמן, \ רעדו אצבעותיו, \ חמקו הגרגרים \ כמו שעון חול..." אלה רק חלק מהתמונות והקולות שאספה רונית במסעה בין קשישים, וראתה בהם דרמה של אהבה מאוחרת בתפארתה. מסעה זה הוא גם מסע ראשון בין מלים - מלים שנולדו בין כתלי בתים, בינות חצרות וריחות. בעבודתה עם קשישים חוותה נסיקה והתרסקות, חיוניות ועייפות, אין - אונות ויצריות. את חוויותיה אלה יצקה במחזורי שירים ופואמות, "כשאין אותה בלילות היא באה בימים", המבקשים לחשוף יופי במקום של קושי ונדיבות במקום של סבל. מסר זה היא מבקשת להנחיל לקוראים, לראות חיים שלמים, חיי נפש וגוף כאחד, במקומות שהם רגילים לראות אך קמילה וניוון. לחוש דרך חספוס המגע, צרידות הקול, קהות המבט - במבע אנושי התובע את הקשב שלו מכל אחד מאיתנו. רונית אביטל - פיינשטיין היא עובדת סוציאלית ומנהלת סניף עפולה של חברת שי, חברה לשירותי סיעוד, בין הגדולות בארץ.