בקיץ 1964 כתב אמנון רובינשטין - אז מרצה מתחיל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל - אביב - שלושה מאמרים לעיתון הארץ. מיד אחרי פרסומם צורף להנהלת העיתון, ותוך זמן קצר מצא את עצמו בעיצומה של כתיבה עיתונאית נועזת ביותר. מהעיתון קצרה היתה הדרך לתוכנית אישית בטלוויזיה, ומשם נותרה פסיעה אחת קטנה לעולם הפוליטיקה. הכתיבה העיתונאית לא היתה רק תחילתה של דרך פוליטית עבור רובינשטיין: סגנונו הבהיר, רחב האופקים , והכתיבה שאינה נרתעת מהיותה דעת יחיד העמידו בחלוף השנים יריעה מאלפת ומרחיבת דעת של חיינו הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים בארבעים השנים האחרונות. מאמריו ונאומיו של רובינשטיין עוסקים בעולם ומלואו. בין השאר הוא כותב על ילדותו בבית רווזיוניסטי, על שלטון החוק, על ביקור ראשון בברית המועצות, על הרבנים החדשים, על חוק השבות, על גורל החינוך הגבוה בישראל, על אישים שהלכו לעולמם, על ספרות ומוסיקה, ועוד ועוד. גם היום, כאשר הקונפורמיזם האקדמי והעיתונאי גורס התקפה בלתי פוסקת על יסודותיה הציוניים של ישראל, מוצא עצמו רובינשטיין ב"דעת יחיד". ועל כך הוא אומר: "הייתי, וכנראה נשארתי לא קונפורמיסט. נטלתי עט ביד כדי לא ללכת בתלם". אמנון רובינשטיין נולד בתל - אביב ב - 1931. סיים את לימודיו באוניברסיטה העברית וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת לונדון. מכהן בכנסת מאז 1977: היה יו"ר ועדת הכלכלה וועדת החוקה, חוק ומשפט. כיהן כשר התקשורת, שר האנרגיה והתשתית, שר המדע והטכנולוגיה ושר התרבות והספורט. יזם והעביר את שני חוקי היסוד היחידים בנושאי זכויות האדם: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק.

שם הספר
נסיון פוליטי מסויים
להיות עם חופשי
מהרצל עד רבין והלאה - מאה שנות ציונות
אכיפת מוסר בחברה מתירנית
המשפט הקונסטיטוציוניאלי