ל החיזיון הייחודי הזה, שאדם בשור התשיעי של חייו פורץ מקרבו לפתע מעיין שירה, כבר עמדו מוקירי שירתו של יצחק פטיש בשני קובצי שיריו הקודמים. ``זה טעם אי-השקט`` (חלונות 1996) ו``שורק אומץ לעצמי`` (חלונות 1998) הדעת נותנת שאין זאת תופעה ``נסית`` של הופעת יש מאין, של הויה מהעדר, אלא כדרך מעיין המגיח פתאום מנבכי האדמה, אלה חומרים שהצברו בקרבו עת ממושכת והוא כבשם בתוכו עד בוא שעתם לפרוץ ומשפרצו זורמים הם בשפיעה צלולה ורעננה. ודומה כמו אליו ממש כוונו חרוזי שירו של שלונסקי: אם לפרוץ-כיורה! אם לשיר - כמלקוש! הו אסיף של הרבה דומיות ותוחלת. אסיף, אשר כפי שנאמר בסיומו של שיר זה: וראה: השדה עמרים עמרים בנסע קרוננו הגרנה.