בכרך זה מרוכזות הפואמות ה"גדולות" ה"תיכונות" של אבא קובנר, המשורר הישראלי הבולט ביותר בפיתוח השיר הגדול, הסימפוני, רחב הממדים ועתיר התזמור הטונלי. בפואמות המוקדמות שלו התבלט קובנר כמי שנתן ביטוי פואמתי מודרניסטי למאורעות הגדולים שעיצבו את החיים הלאומיים בשנות הארבעים: חורבן יהדות אירופה, מלחמת הפרטיזנים בנאצים, מלחמת העצמאות בישראל. ביטוי זה בעודו משקף את רשמי המאורעות בתודעתם של יחידים, חתר בעיקר למצות את משמעותם ההיסטורית הקולקטיבית של המאורעות באמצעות טכניקה רב - קולית ורב - ראותית. כן עיצב קובנר את הפואמה העברית המודרניסטית, היוצרת במכוון פערי מידע ומובן, אבל גם מגשרת עליהם בכוחם של סחף ריתמי, לשון פיגורטיבית רבת הדהודים ומקלעת סבוכה של מוטיבים חוזרים. בפואמות ה"תיכונות", שנכתבו מאמצע שנות השישים ועד סוף שנות השבעים, חלה תמורה בתבנית הפואמתית של קובנר. השיר הגדול נשאר מקוטע ואסוציאטיבי לא פחות משהיה עד כה, אבל את הקיטוע אין לתלות עוד בצורך במסירה ריגושית מיידית, סוחפת ו"גבוהה" כאחת, של מציאות גועשת, מאיימת, אבל בעלת משמעות קוהרנטית, אלא בהבחנה מעמיקה והולכת במהותה השבורה והלא קוהרנטית של המציאות. קובנר חזר אל חוויות היסוד שלו - חורבן היהדות ("אחותי קטנה", ובמובן מסוים אף "שירת הקקדו") ומלחמות ישראל ("חופה במדבר") - אבל התבונן בהן מזווית ראייה הדשה, שלא הניחה מקום לאקסטזה הריתמית ולעושר הפיגורטיבי של הפואמות המוקדמות. אדרבה, מתוך קרבה גוברת והולכת לאירוני, לפיכחון ההגותי והתיאורי ול"רזון" הסגנוני של השירה הישראלית בת - הזמן, פיתח המשורר בפואמות ה"תיכונות" מבע מפוכח, שנון, מאופק מן הבחינה הפיגורטיבית, ופעמים רבות אף מריר ולגלגני. סיומו של הספר בפואמה הסטירית הנוקבת והחשופה לגמרי ממחלצות לשון, "שירת הקקדו" (שהיתה כמעט לא מוכרת עד כה לקוראי שירת קובנר), מורה את הכיוון הטונלי שבו מתקדם הכרך כולו. ©

שם הספר
סלון קטרינג
לעכב את הקריעה
חופה במדבר
להקת הקצב מופיעה על הר הגריזים
על הגשר הצר - מסות בעל-פה