עולמם של השירים מתגלה דווקא בהעלמו, מתגלה ככל שהיה לאבדן. השירים שטים בצללים, אך אינם מפזרים אותם אלא משוטטים ביניהם ויחד עמם מתמזגים לדרך – "מבינות לחורש שבצדי הדרך רפרפה תמונה ואבדה, ומיד היתה חוזרת ומרפרפת, וצלה הולך וגדל לאלכסונה של הדרך". המשוטט אינו מעניק למראות החולפים על פניו קול, כי אם משמר את אילמותם: אור אילם, פעוט שלא יבקש דבר, אדם שאבד לו צלו ושאר נופיו של המסע הזה אינם מחזירים הד של תשובה לשאלותיו של המשורר, אלא קונים להם ממשות בשתיקתם. בהידום הקול מגיעה השירה הזו, והנה עשירה לאין מידה, אל ספה של ההתגלות.

שם הספר
משלחם לחופשי