אלמה רוזה נולדה עם כפית זהב בפה. עתידה כמו הוכתב לה מראש" עם אב, ארנולד, כנר ראשי ומנצח על האופרה הווינאית של התזמורת הסימפונית של וינה, שבמשך שישים שנה עמד בראש "רביעיית רוזה"; עם דוד, גוסטלאב מאהלר, אחי אמה; ו"דוד" ברונו וולטר, ידיד ותיק של המשפחה. בגיל עשרים וארבע הייתה אלמה רוזה כנרית ידועה, נשואה לכנר צ`כי וירטואז, שנהנתה ממנעמי האצולה המוזיקלית הווינאית, הנישואים הביאו לה עושר רב אך גם בדידות. בגי עשרים ושבע, סוערת, אימפולסיבית, לא פעם מתעלמת ממוסכמות, אלמה הקימה וניהלה בית נשים נודדות, "נערות הואלס של וינה", שהופיע בבירות אירופה וייצגה את הקצף והרומנטיקה של וינה הישנה, כמו גם את העמקות שבה. לאחר שהגיע עם משפחתה לחוף מבטחים באנגליה, בצעד שקשה להבין, אלמה חזרה לאירופה להופיע בקונצרטים ובכך לתמוך באביה הזקן. היא נתפסה בעת שניסתה לעבור לצרפת. בגיל שלושים ושבע, באשוויץ, שוב עמדה אלמה בראש תזמורת הנשים. אלמה לא בחלה בשום אמצעי כדי להפיק מהמניגנות שלה את הצליל שינעם לאוזניהם האנינות של הסוהרים הגרמנים. היא רדתה בהן, לא פעם, עד אכזריות, ובכך הצילה את חייהן. התזמורת הייתה מאוד מבוקשת בקרב מפקדי המחנה. אלמלה הצילה את חייהן של כחמישים נשים, חברות התזמורת, הגם שהיא עצמה נפטרה במחנה ההשמדה בנסיבות מסתוריות. בספרם הסיפור המלא של אלמה, ביקשו ריצ`ארד נוימן וקארן קיטלי לחלוק לה כבוד, לה ולמוזיקאיות האסירות שעבורן המוזיקה הייתה האפשרות היחידה לשרוד.