בשנים 1955 - 1956 הובאו לישראל 27 נערים ונערות מבני הקהילה היהודית האתיופית (שנקראו אז פלאשים) כדי להתחנך בכפר הנוער הדתי בכפר בתיה. הקבוצה הראשונה סיימה את חניכותה אחרי כשלוש שנים וחזרה לאתיופיה לסייע בהדרכה וחינוך בקרב העדה ולמענה. הקבוצה השניה נשארה בכפר בתיה ובמוסדות אחרים כשמונה שנים והוחזרה לאתיופיה לאותה מטרה עצמה. סיפור עדותם של רוב החניכים הוא סיפור קשה ומלווה ביסורים של ניתוק, תחושות דחיה והפקרה ותשלום אישי כבד למען המטרה שלשמה יצאו. הם היו, כדברי יצחק בן צבי, נשיאה השני של המדינה: "הגשר הראשון" בין ישראל לקהילה היהודית באתיופיה. פעילותם החלוצית למען קהילתם הביאה בסופו של דבר להעלאת העדה לישראל ב"מבצע משה" ב"מבצע שלמה" ובמבצעים נוספים שהשתיקה עדיין יפה להם. היום, חיים איתנו בישראל רוב הנערים והנערות של שתי הקבוצות הראשונות וסיפור עלילותיהם וקרבנם האישי מסופר כאן לראשונה. המכון לחקר הציונות והחלוציות בקהילות ספרד והמזרח ביד טבנקין, בבואו לראיין ולתעד את סיפורם, שם לו למטרה להביא לידיעת הציבור הרחב את דבר פועלם של צעירים אלה, לטפח "גאוות יחידה" בקרב בני הדור הצעיר של העדה האתיופית ולהפיץ את ההכרה בתרומתם הגדולה בכתיבת פרק נוסף בהיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל.