בית הוא סיפור אישי שקשה לתחום בזמן, הוא היה ויישאר הצורך, הרצון ואולי גם החלום הפרטי של מי שגר בו. הוא חד פעמי ומתמשך כאחד. אלינו , האדריכלים, הוא מגיע כרשימה של צרכים יום - יומיים הניתנים לארגון פונקציונלי. אך יש בו גם דרישות אחרות, פחות מילוליות וחשובות יותר, שאינן ניתנות למדידה. הן נוגעות בתוכן העניינים הפנימי ובמצב הרוח של החלל ולא בתיפקודו. כבכל בית, נתונים היו כל אלה גם כאן בערבוביה ובחיכוך . האדריכלות מנסה תמיד לגלות בעבורם את קשרי הגומלין ובעל כורחה, ומתוך שהיא קובעת עובדות מוגמרות, היא מסמנת גבולות. מעל לכל היא מציעה חלל, מקום שיהיה בו מן היסוד הקבוע, שאינו משתנה עם הזמן, הנוגע במושג בית. במהלך התכנון, תוך מפגש עם גורמים מקצועיים רבים, ולאחר זמן, נקבע הבית במקומו. אחר כך הוא נפרד מכולם ועומד בזכות עצמו - מופיע ונעלם בתוך סביבתו, פעם כעובר אורח ופעם כדייר קבע המחובר למקום.

שם הספר
אבא שלי, דב כרמי