משיח רכוב על טנק הוא סיפורם הסוער והמרתק של גיבורי ודברי המחשבה הציבורית בישראל בשנים 1975 - 1955. בשלושה צומתי מרכז: מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, פעלו הסופרים והמשוררים בתפקיד משולש: כלוחמים מן השורה וככתבים בשדה הקרב, כפובליציסטים על תקן של שליחי ציבור או נביאים, וכנושאי הדגל של התנועה הקיבוצית. הם משקפים ואף מעצבים חברה השרויה בדיכאון, ייאוש וחרדה בתקופות שלפני המלחמות. הם והלוחם שניזון מפיהם בתפקיד החייל הגואל, או החייל המשיחי הנמנה עם מסדר עילית, מחלצים את החברה מדיכאונה בעת המלחמה אל גובהי האקסטזה ורוממות הרוח.

משיח רכוב על טנק מעלה את השאלה המכרעת האם הדיכאון הוא סימן להתבגרות והתפכחות והאקסטזה היא ביטוי לאובדן שפיות חברתית. או שמא הדיכאון הוא חולי חברתי המעיד על התרופפות רצון הקיום, והאקסטזה היא גילוי של חוסן וביטוי "לחפץ הקיום הלאומי". שני תהומי מחקר נפרדים - יהדות ומלחמה - שהם לרוב נחלתם של מחברים גברים, מתלכדים בספרה של יונה הדרי. על היהדות, על הזהות היהודית ובעיקר על החיפוש אחריהם שורה "הרוח המטהרת של המלחמה שסיערה את העם". הרליגיוזיות מתמזגת עם הרוח הצבאית והלוחמת ומעצבת דפוס ייחודי של זהות יהודית שעיקרה לא משיחיות של מעש אלא משיחיות של מלל.

שם הספר
עושים חושבים
איפה אנחנו חיים
איפה אנחנו חיים?!
איפה אנחנו חיים?! : שמאל, ימין - עימות רעיוני