ירושלים התכרבלה בחיק הלילה, שעריה ננעלו ומן הרחובות כלתה רגל. לא רחש. לא ניד. דממה. האוויר כמו קפא. להט היום אמנם פג, אך חומו הוסיף להלך באוויר. לאורן הרוטט של אבוקות המאור שטרם כבו, שט לו צל על פני מרצפות הרחוב. בשל החשיכה לא ניתן היה לנתק מן הצל את מטילו, ושניהם יחדיו נידמו בתוך עלטת הליל לעוף אגדי ענק שאברותיו הפרושות למחצה תלויות לו מעל גבו, והוא מתקדם בקרטועים ודילוגים, כרָחָם המבקש להתנתק מן הארץ ולהמריא, אך כובד משקלו שב ומטיחו ארצה. היה זה נתן ששב מארמון המלך אל ביתו, כרסו מלאה מסעודת הערב על שולחן המלך, אך לבו כבד עליו בידעו שהנה עוד רגע קט יפגוש בפניה החמוצות של רעייתו וייאלץ לגמוע שוב את כוס נרגנותה. בעצב חשב על המיטה הקרה שתהא מנת חלקו לאחר מכן. "ניחא," ניחם את עצמו, לפחות דבר קר אחד שיפיג את יקוד היום ואת היין שעדיין רותח בדמו.