|
|
ללא דירוג
|
|
תקציר הספר
מדוזות
הַמֶּדוּזוֹת וַאֲנִי שׂוֹחוֹתלְלֹא מִדָּה וְלֹא בָּעוֹנָה.אֲנִי נִזְהֶרֶת בְּיָפְיָן הָעֲנָק, הַלָּבָן.זֶהוּ הַיָּם שֶׁלִּפְעָמִים בּוֹלֵעַאוֹתָן, כְּמוֹ מָזוֹן לֹא אֻכָּל.מֵקִיא אוֹתָן תְּלוּשׁוֹת, פְּרוּקוֹת,גּוּף רַךְ עַל הַחוֹףבְּקֶבֶר אֲחָיוֹת.
אֲנִי נִזְהֶרֶת גַּם בִּטְרָגֶדְיוֹת. אֲנִי לֹא רוֹצָה לְבַיֵּת בְּתוֹכָןמֶדוּזוֹת מֵתוֹת, אֶת הָאָבִיב הַזֶּה, הָאָיֹם.
שירתה של כרמית רוזן היא בת המקום ומראת המקום. היא עולה בקול צלול וייחודי מהים של בת גלים וזולגת אל הקזינו הישן, אל העיר התחתית, אל ביתה הפרטי אבל גם אל חופיה של עזה והלאה עד אילת או ספרד. בזרימה סמיכה, פועמת, עולים הגלים ומציפים חלק אחר חלק בעולמה הגאוגרפי, המטאפורי אבל גם הנפשי של המשוררת. הים שוטף ונשטף עם נוזלי הגוף: הרוק והדם, הזיעה, הדמעות וחלב האם. בהסתכלות אישית מחד אך אקולוגית ופוליטית מאידך, מצליחים השירים לגאות ולחשוף לסירוגין איים של מציאות ובבואתה. אלו משקפים אוזלת יד, חמלה, חרדה, אהבה אמיתית ותקווה לגבי עתידם של שוכני הים והשוכנים לחופיו. אם המשוררת היא בת ים בעצמה, אז שיריה הם בת קול המכשפת את הקורא.ת במתיקות ובאימה, ובעושר השפה, עד אין רצון לחזור אל חוף המבטחים שבטרם הקריאה. טביעת הרגל של הספר גם על שום סכנת הטביעה, אבל היא המותירה חותם פואטי שאינו נמחה. מאיה ויינברג
כרמית רוזן, משוררת, סופרת וביבליותרפיסטית. חיה וכותבת בחיפה. חזירי בר, סיפור קצר פרי עטה, זכה בפרס הראשון בתחרות של עיתון הארץ ולצידו זכו יצירותיה בפרסי פרויקט בן יהודה וקרן תרבות חיפה. טביעת רגל הוא ספר שיריה השני. קדם לו ספר הביכורים קהל יחיד (2013, הקיבוץ המאוחד) שזכה בשבחי הביקורת. מלמדת במחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה.
הַמֶּדוּזוֹת וַאֲנִי שׂוֹחוֹתלְלֹא מִדָּה וְלֹא בָּעוֹנָה.אֲנִי נִזְהֶרֶת בְּיָפְיָן הָעֲנָק, הַלָּבָן.זֶהוּ הַיָּם שֶׁלִּפְעָמִים בּוֹלֵעַאוֹתָן, כְּמוֹ מָזוֹן לֹא אֻכָּל.מֵקִיא אוֹתָן תְּלוּשׁוֹת, פְּרוּקוֹת,גּוּף רַךְ עַל הַחוֹףבְּקֶבֶר אֲחָיוֹת.
אֲנִי נִזְהֶרֶת גַּם בִּטְרָגֶדְיוֹת. אֲנִי לֹא רוֹצָה לְבַיֵּת בְּתוֹכָןמֶדוּזוֹת מֵתוֹת, אֶת הָאָבִיב הַזֶּה, הָאָיֹם.
שירתה של כרמית רוזן היא בת המקום ומראת המקום. היא עולה בקול צלול וייחודי מהים של בת גלים וזולגת אל הקזינו הישן, אל העיר התחתית, אל ביתה הפרטי אבל גם אל חופיה של עזה והלאה עד אילת או ספרד. בזרימה סמיכה, פועמת, עולים הגלים ומציפים חלק אחר חלק בעולמה הגאוגרפי, המטאפורי אבל גם הנפשי של המשוררת. הים שוטף ונשטף עם נוזלי הגוף: הרוק והדם, הזיעה, הדמעות וחלב האם. בהסתכלות אישית מחד אך אקולוגית ופוליטית מאידך, מצליחים השירים לגאות ולחשוף לסירוגין איים של מציאות ובבואתה. אלו משקפים אוזלת יד, חמלה, חרדה, אהבה אמיתית ותקווה לגבי עתידם של שוכני הים והשוכנים לחופיו. אם המשוררת היא בת ים בעצמה, אז שיריה הם בת קול המכשפת את הקורא.ת במתיקות ובאימה, ובעושר השפה, עד אין רצון לחזור אל חוף המבטחים שבטרם הקריאה. טביעת הרגל של הספר גם על שום סכנת הטביעה, אבל היא המותירה חותם פואטי שאינו נמחה. מאיה ויינברג
כרמית רוזן, משוררת, סופרת וביבליותרפיסטית. חיה וכותבת בחיפה. חזירי בר, סיפור קצר פרי עטה, זכה בפרס הראשון בתחרות של עיתון הארץ ולצידו זכו יצירותיה בפרסי פרויקט בן יהודה וקרן תרבות חיפה. טביעת רגל הוא ספר שיריה השני. קדם לו ספר הביכורים קהל יחיד (2013, הקיבוץ המאוחד) שזכה בשבחי הביקורת. מלמדת במחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה.
פרסומת