פרולוג
ההצהרה של אדם
כשחֵברה מאבדת אמון במערכת המשפט שלה, כשחוקי הארץ מושחתים ומשמשים רק להזנת תאוות הבצע של בעלי הכסף והכוח, בסופו של דבר ההמונים הנשכחים יתקוממו וישיבו מלחמה. לאלה שאין להם כלום — שמרגישים כמו כלום — אין מה להפסיד. כמו שאני רואה את זה, הכול צריך להיות חשוב או ששום דבר לא חשוב. וכששום דבר לא חשוב, מגיע הזמן שבו פורעי חוק כמונו מתייצבים.
הם קוראים לנו חיילי האנרכיה.
חיילים, כי אנחנו נילחם עבור מה שאנחנו מאמינים בו.
ואנרכיה, כי אנחנו לא שמים זין על מי שאנחנו צריכים להרוס בדרך.
החיים לא היו אדיבים כלפינו ולמדנו להסתגל לסביבה שלנו. בג'ונגל העירוני שלנו, אנחנו האריות, המלכים הבלתי מעורערים. אנחנו צדים בלהקה ואנחנו לא לוקחים שבויים...
טוב, לא לאורך זמן, בכל מקרה. אין לנו אשליות לגבי החרא שקורה. הדברים שאחרים בוחרים להתעלם מהם. הזוהמה שחיה בינינו. אבל בניגוד לשאר הקהילה כאן בעיירה שלנו באחוזת ברינטון, כולל כוח המשטרה הנעדר, אנחנו לא טומנים את הראש באדמה.
אנחנו קמים.
אנחנו אוכפים.
אנחנו הצדק שצריך לשרת.
איש חכם אמר לי פעם שלכולנו יש בחירות בחיים, ועם הבחירות האלה מגיעות השלכות, לכן בחר תמיד את הנתיב שלך בקפידה. אני אוהב את האמרה הזו. זו אמרה שחייתי לפיה, במיוחד כשמדובר במשחק ההשלכות האכזרי, אך המוצדק לחלוטין שלנו, עם המשתתפים — בעל כורחם — שאנחנו מכוונים אליהם בעולם הדפוק הזה. זו ההזדמנות שלנו להחזיר לעצמנו את השליטה ברחובות. תגמול על כל עוולה שמצריכה טיפול.
מה כולל משחק ההשלכות?
זה משחק שהתחלנו בו לפני הרבה שנים כשנפגשנו כנערים עבריינים ביחידה להכוונת התלמידים שבה תקעו אותנו כדי להרחיק אותנו מהמערכת שהכשילה אותנו. הרחק מהכבשים התמימות שטופות המוח עליהן הם רצו להגן מפני האמיתות המכוערות שלנו. אותם אזרחים קטנים ומושלמים שישלמו את המיסים שלהם ויחייכו בזמן שהם נדפקים על ידי הסמכויות השולטות.
זה משחק שאנחנו יוזמים עם אותם אלמנטים בחברה שצריך להוציא החוצה. הזוהמה שאף אחד לא רוצה להכיר בה, שלעיתים קרובות אינה מתגלה ונותרת לזלוג מתחת לפני השטח של החברה, מבעבעת בלי משים. לא מדברים עליה עד שהיא גולשת לתוך חייך והורסת את כל מה שהיא נוגעת בו. רק אז הם מחפשים אותנו. כי אנחנו לא מפחדים ללכלך את הידיים. אנחנו לא מפחדים להילחם למען צדק אמיתי.
ה'שחקנים' שלנו מקבלים משימות להשלים עבורנו, ואם הם מבצעים אותן לשביעות רצוננו, הם מתוגמלים. במידה שהם נכשלים, אנחנו מוודאים שלעולם לא תהיה להם הזדמנות לאכזב אותנו שוב. אנחנו אוהבים להשתעשע עם הטרף שלנו, אבל בסופו של יום, לא נבחל בשום אמצעי כדי לעשות את מה שיש לבצע.
אנחנו נילחם למען אלה שלא יכולים.
אנחנו נטיל פחד בכל מי שיעבור את הגבול.
אנחנו חיילי האנרכיה.
קולו של דור נשכח.
אנחנו נישמע.
ואתם פאקינג תקשיבו.
פרק 1
אדם
"טיק טוק, הארווי. אני מחכה." הקשתי על השעון שלי והתקרבתי אליו צעד נוסף בזמן שהוא ניסה לשמור על שיווי משקלו בקצה הגג של המרכז הקהילתי הנטוש של אחוזת ברינטון. רגליו דשדשו על הלבנים המתפוררות בעודו מנסה להשיג אחיזה בטוחה יותר על המעקה.
יכולנו להתמודד עם החלאה הפדופילית המלוכלכת הזו בכל מקום, אבל נראה הולם להביא אותו לכאן הלילה. המקום היה אמור להכיל את רוח הקהילה שלנו. בניין שירות שנבנה עבור תושבי ברינטון, ובמצבו הנוכחי, הוא הסריח משתן, חרא והיה זרוע במחטים משומשות ושטויות מזוהמות נוספות. אירוניה מרה של הבטחה שהופרה — אם אי פעם הייתה כזו.
קהילה?
הקמנו אחת משלנו.
מעולם לא הוגש לנו דבר על מגש. למדנו מגיל צעיר שאם אתה רוצה משהו, אתה חייב לקחת אותו. וכרגע רציתי לקחת את הבן זונה הזה לגיהינום. לשבור אותו למיליון חתיכות על האדמה מתחתינו, אבל לא לפני שיאמר לנו את מה שרצינו לדעת.
היכן היו האחרים שעזרו לו לבצע את מעשיו החולניים?
את מי עוד היינו צריכים לחסל?
זמנו של הארווי הגיע לסיומו. הוא חי על זמן שאול די והותר. אבל ידענו שיש אחרים שם בחוץ, ולעולם לא נעצור עד שנשטוף את רחובות ברינטון מהזוהמה שהם.
"אני מאבד את הסבלנות, הארווי." הסטתי את ראשי הצידה והבטתי בו, בתקווה שיוכל להרגיש את חדות מבטי חודרת לגלגלי עיניו, מפלחת את מוחו ושואבת את המידע היישר אל הרצפה, לדמם לרגליו. העובדה שכולנו חבשנו את כובעי הגרב השחורים הייחודיים שלנו הוסיפה לאפקט הכללי. זה היה סרט האימה האישי שלו שהוקרן ממש בלב המקום שבו ביצע את מעשי הזוועה שלו. אחוזת ברינטון.
"אני רוצה שמות וכתובות. אתה יכול להגיד לי ולהקל על עצמך, או... שאביא את דֵבוֹן לכאן כדי שיפעיל את הקסם שלו ויגרום לך לצווח בדרך אחרת." רכנתי קדימה כדי ללחוש לו באוזן והטיתי את האף כלפי מעלה בגלל צחנת ריח הגוף המעופש והשיער השמנוני והמטונף שלו, שהעמיקה ככל שהתקרבתי אליו. "הם לא סתם קוראים לו 'הקוצר'. למעשה, אני קורא לו 'האומן', כי כל הריגה שהוא מבצע היא יצירת מופת מזוינת." נשענתי לאחור ורחרחתי בגועל. "ומהסירחון שלך, צריך להמית אותך כמו החיה המזוהמת שאתה."
בעיוות פנים התרחקתי ממנו כדי להכניס קצת אוויר נחוץ לריאותיי. עלתה בי בחילה רק מהמחשבה להתקרב אליו שוב. נהניתי לראות את התגובה שלו, התענגתי על הכאב שלו. הוא ידע שהוא הגיע לסוף חיי השקר שלו, אבל מעולם לא הפסיק להדהים אותי איך גברים כמוהו נאחזים בסודותיהם המתועבים עד הסוף. לגברים כמוהו לא הייתה בושה. למעשה, הוא לא היה אפילו גבר. הוא היה פאקינג שרץ טהור.
הארווי, הפדופיל המלוכלך, נשם עמוק בשיניים חשוקות ועצם את עיניו. ניחשתי שהצמרמורת שעברה בו לא הייתה קשורה לרוח הקרה שהצליפה סביבנו. לא, היא נגרמה מהעובדה שהוא ידע שזהו יומו האחרון. זמנו תם והוא פחד ממה שצפוי לו בחיים שלאחר המוות. פחדן עד הסוף, זה היה הארווי. אפילו הגיהינום יהיה טוב מדי בשביל חתיכת החרא הזה.
ידיו היו קשורות מאחורי הגב, אבל הוא הפסיק להיאבק ולנסות להשתחרר. האור העמום מפנסי הרחוב הסמוכים שטף את כולנו בזוהר כתום, כמו תפאורה חגיגית לאירועים המתרחשים על הגג הזה. הרחש ששמענו מהעיירה מתחתינו הזכיר לנו למה אנחנו כאן.
זו הייתה העיירה שלנו.
שמרנו עליה נקייה.
והוא היה זוהמה לא שייכת. זוהמה שצריך לטפל בה.
הלילה היינו השופט, חבר המושבעים והתליינים המזדיינים שלו.
שניים מחבריי החיילים החזיקו אותו ושמרו עליו יציב על קצה המעקה בזמן שקראתי לו את זכויותיו. זכותו לספר לנו כל מה שרצינו לדעת, היכן הסתתרו שאר הסוטים בעיר הזאת?
זכותו לחטוף מכות על כך שהוא חתיכת הזוהמה הגועלית ביותר שנכנסה לברינטון.
וזכותו לפגוש מוות כואב אחרי מה שעשה לאינספור אחרים שם בחוץ. אחרים שלא היה להם קול, לא היה להם את הכוח להשיב מלחמה. לא כמונו.
יש שיקראו לזה צדק פואטי. רק שהיצירה שלנו לא נכתבה, היא בוצעה.
קולטון קינג, הג'וקר הדפוק שלנו, עמד ואחז בזרועו השמאלית, מחייך כאילו לא יכול היה לחכות לגמר הגדול. הוא יחסל כל אחד עם חיוך על הפנים. הוא יחתוך לך את הגרון תוך כדי צחוק כאילו זה כלום. וכרגע, הוא צחק לעצמו כמו מטורף כשהוא בוהה בהארווי, ללא ספק מדמיין את מה שעתיד לבוא. הוא אהב את המשחק. הוא חי בשבילו. במשחק ההשלכות שלנו, החלק שהוא הכי נהנה ממנו היה המרדף. בשבילי זה היה הפחד בעיניהם. זה, והעובדה ששלטנו בהכול, עד לנשימתם האחרונה.
"נמאס לי. זה פאקינג חסר טעם." ויל נאנח, מחזיק את זרועו הימנית של הארווי באחיזת מוות, לא כדי להחזיק אותו יציב, אלא כדי להכין את עצמו להרים את הבן זונה ולשלוח אותו ישירות לגיהינום. ויל סטוקס היה שחקן, אבל המשחקים שהוא העדיף היו משחקי כדור אחרים. הוא אהב את התהילה שהגיעה עם הכנופייה שלנו והתענג יותר על ההטבות הנוספות. הוא זיין כל דבר שזז והתגאה בזה.
משני צידיי עמדו דבון, הקוצר שלנו, וטיילר, שכנראה כבר הספיק לרוקן את כיסיו של הבחור יחד עם חסכונות חייו בזמן שלקח לכולנו למצמץ. כולנו היינו כל כך שונים, ועדיין, נראה שפשוט התאמנו זה לזה.
לכל אחד מאיתנו היה תפקיד משלו ושיחקנו אותו בצורה מושלמת. צבא של פורעי חוק שעבדו כיחידה, חיו וכנראה גם ימותו בלוחמה כתף אל כתף.
ומה היה התפקיד שלי?
אני הייתי זה ללא מצפן מוסרי.
לא הזיז לי יותר כלום.
לא היה לי מצפון וזה הפך את העבודה שלי לקלה כי כשהיה צורך בקבלת החלטות ודברים היו צריכים להיעשות — עשיתי אותם בלי לשאול שאלות. אני הייתי המתקן, הפטיש שתקע את המסמר האחרון בארון הקבורה שלך בלי מחשבה שנייה.
מה שהביא אותנו למקום שבו היינו עכשיו, מחזיקים את הארווי, חתיכת החרא חסרת התקווה, ממש על קצה הבניין אחרי שהחטפנו לו את מכות חייו. הוא עדיין לא נתן לנו את שמותיהם של הפריקים הסוטים האחרים, אלה ששיתפו איתו פעולה. ידענו שהוא משקר כשהוא מחה על חפותו. יכולנו להריח בולשיט ממרחק קילומטר, וכרגע עלתה בנו בחילה מריח הבולשיט שנדף ממנו. שלא לדבר על כך שהטלפון הנייד שלו החזיק את כל הראיות שהיינו צריכים כדי לדעת שהוא שק חרא חסר ערך. הוא פגע בילדים. גזל מהם את תומתם. לא הגיעה לו אפשרות בחירה והוא בהחלט לא ראוי היה לחיות.
"זו ההזדמנות האחרונה שלך, הארווי. ספר לנו את מי עוד אנחנו צריכים לבקר וכל זה ייגמר. דבר. עכשיו." ניסיתי לנהל משא ומתן עם מידה מסוימת של שכנוע, אבל הבנתי שזה מאמץ חסר טעם. הארווי הגיע לנקודת האל־חזור. הוא לא התכוון לתת לנו את מה שרצינו וזה הפך לבזבוז של זמננו. אנחנו צריכים לסיים פה את העניין.
בדיוק בזמן, קולטון ניער את זרועו, הביט בצד פניו ולחש־צעק באוזנו, "אנחנו יכולים לעשות את זה בדרך הקשה או.... על מה אני מדבר, לעזאזל? אנחנו עושים דברים רק בדרך הקשה. נראה שהיום הוא יום המזל שלך... פרחח."
אבל הארווי הניד בראשו בפראות, עדיין משחק אותה מזדיין תמים ולא עושה עבודה טובה במיוחד בקשר לזה.
"אני לא יודע מה אתה רוצה ממני. אין לי שמות. כבר אמרתי לך." האופן שבו המשיך לנענע את ראשו גרם לו להיראות כמו דג פתטי, מתנפנף על סיפון סירה בזמן שהוא נושם את נשימתו האחרונה.
הוא הביט בכל אחד מאיתנו בתורו בעיניים פעורות ומעוררות רחמים שלא עשו דבר כדי להרוות את צימאוננו לנקמה. ואז השתהה עליי במבטו המפוחד ושאף נשימה עמוקה ורועדת כדי להכין את עצמו למה שעומד לקרות. לשבריר שנייה משהו הבהב בעיניו, ויכולתי לראות שעדיין הייתה לו איזו תקווה טיפשית שמשהו או מישהו יציל אותו בדקה האחרונה. הוא באמת היה תירוץ חולני וחסר מוח לבן אדם.
הוא באמת חשב שנשחרר אותו?
שהיינו פרחחים חסרי תועלת?
זה לא הרודאו הראשון שלנו. עשינו את זה בשביל הספורט. היינו ממש טובים בזה. בשביל זה חיינו. זה היה הייעוד שלנו.
גלי הכעס התחזקו כשהם נסחפו בגופי והרגשתי משהו נשבר בראשי. זהו, סיימתי עם זה. בדרך כלל לא נתתי לקורבנות שלנו כל כך הרבה הזדמנויות, והבחור הזה ניגן על העצב האחרון שלי. נתתי לו כל הזדמנות אפשרית וזה עצבן אותי. מעולם לא הראיתי חולשה או סלחנות. זה לא מה שתוכנתּי לעשות. הזמן לדיבורים נגמר. ברגע זה, ההצגה מתחילה.
"אתה באמת לא עוזר לעצמך. נכון, חבר?" קולטון צחק, מעביר את מבטו אליי ואז בחזרה אל הארווי. הוא ידע שאם הם לא יגמרו אותו עכשיו, אשגר את עצמי עליו ואקרע אותו לגזרים בידיים חשופות. קולטון גיחך בחיוך שטני ואז הביט בי חזרה כשהנהנתי לעברם ונתתי להם אור ירוק.
תעשו את הגרוע ביותר שלכם, בחורים.
קולטון וויל נכנסו מייד להילוך גבוה וגררו אותו עוד קצת מעבר לקצה הבניין בזמן שהוא בועט, צורח ועושה כל שביכולתו כדי לעצור את האבדון המתקרב שלו. עיניו של הארווי בלטו מראשו והוא התחנן על חייו, הציע לנו כסף, טובות הנאה, צרח שנעצור ונקשיב. אבל נמאס לנו מהניסיונות שלו למשוך זמן. הגיע הזמן לפעולה.
צעדתי קדימה וקרעתי מראשי את כובע הגרב שלי. רציתי שידע בדיוק מי שולח אותו לשערי הגיהינום. שילבתי את הזרועות שלי על החזה, חייכתי ובהיתי ישירות בעיניו בזמן שהרימו אותו באוויר וזרקו אותו מהבניין. השניות המעטות שבהן צפיתי בו עף באוויר אל הקרקע היו שירה בתנועה, פשוטו כמשמעו. הוא לא צרח לאורך זמן רב וצליל הפגיעה של גופו על גדר הברזל המחושלת למטה היה התגמול האולטימטיבי לעבודה הראשונה שלנו הלילה.
האחרים הורידו את כיסויי הראש שלהם והסתובבתי בדיוק כדי לראות את החיוך הזחוח על פניו של דבון. הוא קיבל את הסוף האומנותי שרצה. המעיים של הארווי המזדיין נשפכו מתוך גופו כאילו היה יצירת אומנות רחוב. דבון, הקוצר, יוכל להוסיף זאת כניצחון נוסף בספר האגדות המעוות שלו. הסוף הטוב והמושלם בסגנון דבון.
כולנו עמדנו בקצה הגג, מציצים בפיסת החרא המטונפת ששכבה למטה. הסוף שלו התאים לבזבוז חמצן כמוהו. הוא נראה כמו חיה דרוסה שצריך לגרד מהרצפה ולהאכיל את החזירים.
"מעניין אם חייו הבזיקו לנגד עיניו בזמן שנפל." תהה קולטון, הרים את גבותיו לעברנו ואז שלח לנו חיוך סדיסטי כשמחשבות חולניות התרוצצו במוחו.
"אני מקווה שכן. הוא ניהל חרא של חיים ומגיע לו ללכת ישירות לגיהינום עם החרא הזה מוטבע לו במוח." טיילר ירק חזרה בזמן ששלף מכיס מכנסיו את הארנק של האיש וסרק אותו, הוציא את המזומן וזרק את השאר על הגופה למטה.
הסכמתי לגמרי. לחיות בחרא ולמות בחרא. הוא קיבל את מה שמגיע לו.
קולטון משך בכתפיו והנהן אל ויל. "מוכן להיפטר מחלק מהאדרנלין?" הוא גיחך ושפשף את ידיו זו בזו, מחליק בקלות לדמות הג'וקר באישיות שלו. מתג ההרג שיש לו בראש נעשה קל יותר להפעלה. מפסיכו לחברותי תוך פחות משנייה. לקולטון זה בא בטבעיות.
"אתה בכלל צריך לשאול?" ויל ניפח את החזה ויישר את חולצתו, כאילו מארגן את עצמו אחרי יום עבודה קשה. "אני לוהט ומוכן לטלטל את עולמה של בחורה בת מזל."
"בחורה או בחורות?" קולטון הקפיץ את גבותיו למרות שהוא ידע בדיוק כמו כולנו שהכול אפשרי כשמדובר בוויל.
"מה שיקרה, יקרה." ויל משך בכתפיו באדישות. "אתה מכיר אותי. אני לא בררן." הוא פנה להביט בי וגיחך, "לא כמו זה."
לא הגבתי. הפנים שלי לא הסגירו כלום ולא הייתי במצב הרוח להיכנס לדיון נוסף על כך שהייתי הרבה יותר בררן מהם בכל הנוגע למקום שבו תקעתי את הזין שלי. לא מצאתי משיכה בכוסיות חסרות השם והפנים שבהן הם שקעו כל שבוע. היו לי סטנדרטים, קוד שחייתי לפיו בכל תחומי חיי. לא דפקתי חשבון לאף אחד. למזלם, הם לא לחצו. הם ידעו טוב יותר מלהתגרות בי רק כדי לקבל תגובה. הם ניסו פעם אחת... זה מעולם לא קרה שוב.
"תזכרו, הלילה הזה לא קשור רק בלהרטיב את הזין שלכם," הכרזתי ביובש, מנסה ללא הצלחה להדחיק את העצבים שחשתי. "יש לנו עסקים אחרים לטפל בהם." יכול להיות שיש להם חשק לחגוג אחרי מה שעשינו כרגע, אבל לא יכולתי. היו לנו עוד כמה חובות להסדיר לפני סיום הלילה ורציתי להישאר מרוכז. הייתי צריך להיות המנהיג שהם זקוקים לו.
"תחשוב לרגע," הוסיף טיילר כשהוא חולף על פניי לעבר המדרגות שיוציאו אותנו מכאן. "כשנפתח מועדון משלנו, לא נצטרך לרדוף אחרי הכוס, הכוס יגיע אלינו."
אם טיילר היה אחראי לקבלת ההחלטות, מעולם לא היינו עושים כלום. הבחור חשב עם הזין שלו, וכמו ויל וקולטון, הוא ראה יותר אקשן מסרט של הנוקמים. למזלנו, היה לי הרבה יותר איפוק מהבחינה הזאת. מישהו היה צריך לקחת את המושכות לידיים.
"אני לא רודף אחרי כוס," קולטון קרץ בתגובה ואז גלגל את עיניו. "הוא תמיד בא אליי בזחילה." הוא טפח לי על הגב כשחלף על פניי והלך אחרי טיילר במורד המדרגות. "תיצמד אליי הלילה, טיי. אני אסדר אותך." הוא קרא אחריו מתגלגל מצחוק.
טיילר רטן משהו על כך שהוא לא זקוק לעזרתו והתקדם. הלכתי בעקבותיהם, משאיר אותם להתווכח על למי יש זין גדול יותר ושלפתי את הנייד ממכנסי הג'ינס שלי. שלחתי הודעה לאיש הניקיון שלנו, גאז. הודעתי לו שהוא צריך לעבור במרכז הקהילתי ולסדר את הבלגן מהמעקות. גאז והצוות שלו אהבו לחשוב שהם חיילים כמונו, אבל הם עוד היו צריכים להוכיח את עצמם, והניקיון אחרינו היה אחד הדרכים לעשות זאת. הוא שלח מייד הודעה בחזרה, מודיע לי שהוא בדרך ושזה יסודר. הוא ידע שלא כדאי לתת לי לחכות.
הכנסתי את הטלפון, הרמתי את הראש ועקבתי אחרי האחרים שצחקו והתבדחו. נראה שלכולם קל להתנתק מההרג ולעבור להיות שוב עצמם, אבל לי לא. גיליתי שעדיף לי לנתק את עצמי מהמציאות באופן כללי. כי מתג ההרג שהיה לי בראש עבר ממצב פסיכו לבעבוע איטי. לא היה מתג כיבוי. פקפקתי בכך שאי פעם יהיה.
