הסתתרי. אל תשמיעי קול. אל תציצי מן החלון. אל תדברי בקול. לכי על קצות האצבעות. הגסטפו הסלובקי מעבר לרחוב בהמתנה תמידית לקחת אותך ולהעלות אותך לקרון בקר, ומשם למחנות הריכוז. כך, תחת איומים אלה, עברה גבריאלה קרין תשעה חודשים של תקופת השואה.
שמי גבריאלה קרין. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתי ילדה בת שמונה. ילדה צעירה באירופה ששרדה את השואה בהיחבא. היום אני אישה באה בימים. אני כותבת את סיפורי כשאני יושבת בביתי, בעיצומה של מגפת הקורונה. עובדה זאת העניקה לי זמן רב כדי להשקיף על העולם שאנחנו חיים בו היום, ועל האופנים שבעזרתם נוכל להפוך אותו למקום טוב יותר. כאם לילדים יודעת אני כמה שואפים הורים להעניק לילדיהם עולם טוב יותר.
לא הייתי נמצאת כאן לולא בחור צעיר, בן 25 עורך דין במקצועו בשם קרול בלנר, שהעז בכל נפשו להתנגד לשלטון הנאצי, לסכן את חייו ולהחביא שמונה נפשות בדירה קטנה. אני נמצאת פה היום כדי לחשוף את הזוועות שקרו באותם ימים, כמו גם כדי להאיר את טוב ליבו של אדם אחד, שהתבטאו במעשי הצדקה שעשה.