על תעלומת הגרביים העצובות סיפרה לי אֵלָה, ואני מביא לכם כאן את הסיפור שלה מילה במילה:
אתם לא מוכרחים להאמין לסיפור הזה, אבל אני נשבעת שהכול כאן אמת לאמיתה.
אני בטוחה שכולכם מכירים את המצב המוזר והמתסכל הזה שבו אמא, או אבא, או אפילו אתם בעצמכם - תלוי מי קיבל עליו את התפקיד המאוד אחראי הזה בבית - נתקל בתעלומה המוזרה הזו ואינו מבין איך היא מתרחשת שוב ושוב.
הנה ככה - אתם חוזרים מטיול ארוך, נכנסים למקלחת למרות שאתם מאוד מאוד עייפים, וזורקים לארגז הכביסה את הבגדים המלוכלכים שלבשתם כבר יומיים שלושה. שם הם ממתינים לכביסה... ואחרי הכביסה הבגדים מתייבשים על החבל או במייבש הכביסה, ולבסוף עוברים לשולחן הקיפול.
ואז... אז מסתבר שזה שוב פעם קרה... כמו הרבה פעמים בעבר... איך זה קורה כל הזמן?...
כי הנה שוב מתברר שלזוג אחד של גרביים - כמו שקרה קודם לאפורות עם הפסים החומים של אחי הגדול איתמר, ולאלה הקטנות עם הנקודות הוורודות, שהן שלי, וגם לגרביים של אחי השני אור - חסרה גרב תואמת. בת הזוג נעלמה. נותרה רק גרב אחת. אבל הרי ברור שפשטתם שתי גרביים מכל סוג והכנסתם את שתיהן לארגז הכביסה. את זה אתם זוכרים בבירור. אז איפה היא, היכן הגרב השנייה? נעלמה! והיא לא באמת יכולה לצאת לה דרך החורים הקטנים האלה שבתוף מכונת הכביסה!...
וכך נשארת לה גרב בודדה, עצובה וגלמודה, ללא בת הזוג שאיתה בילתה כל כך הרבה זמן, ללא חברה להתכרבל יחד... כמה עצוב.
מי לא אוהב להתכרבל קצת עם מישהו קרוב ואהוב. אפילו שזאת רק גרב. ועכשיו... יש לנו גרב עצובה... לפעמים קורה שנשארות אפילו שתי גרביים עצובות כאלה, שונות וכלל לא דומות - יותר מזוג אחד שנפרד ואבד לתמיד...
אתם, כמובן, לא מאבדים תקווה. אולי הגרב החסרה מסתתרת בין קפלי הסדין האדמדם של המיטה של אמא ואבא? אתם מחפשים והופכים את הסדין ומפשפשים מתחת לגומייה הזו שמותחת את הסדין. לא. היא לא שם. אז אולי היא בציפה של השמיכה של אחותי הקטנה אפרת? לא. גם לא שם. אולי נפלה מתחת לשולחן, אולי נשארה במייבש, או אולי השתחררה מהאטב ונפלה למטה אל החצר? אתם אפילו יורדים שתי קומות כדי לחפש. וחוזרים... בידיים ריקות. לא. לא שם ולא שם ולא שם. עצוב. אולי היא פשוט נשארה על הרגל שלי ולא השגחתי? זה נשמע מצחיק, אבל זה באמת קרה לי פעם.
הנה ציור של כמה גרביים עצובות, שנאספו בודדות בבית שלנו במשך הזמן ומחכות שבֵּן, או בת, הזוג, יחזרו מתישהו.
כבר שמתי לב שהעניין הזה קורה תמיד אחרי שאנחנו חוזרים מטיול של כמה ימים להרים, לשלג, לנחלים ולאגמים הקטנים ההם שביערות הרחוקים. למקומות שאמא ואבא אוהבים לנסוע אליהם, וכשהיינו קטנים אבא היה לוקח אותנו לשם במנשא על הגב הגבוה שלו.
הגרביים שאנו גורבים ביציאה לטיול שייכות לקבוצת סיכון מיוחדת, כמו שאומרת אמא, שהיא רופאה ומבינה בזה. הגרביים נעלמות כאילו בלעה אותן האדמה, כמו שאומר סבא, שהוא ארכיאולוג ומבין מאוד בדברים שנעלמים באדמה ולפעמים הוא אפילו מוצא דברים שנעלמו ממש מזמן.
ובאמת, לפעמים, לעיתים ממש רחוקות, גרב עצובה אחת שכבר וִיתרנו עליה מזמן מתגלָה לה פתאום מתחת לשטיח או במלונה של הכלב של השכן. אבל בדרך כלל הן נעלמות ומשאירות בת זוג עצובה, בודדה וגלמודה במגירת הגרביים שבארון. או על שולחן הקיפול בחדר הכביסה.
כדאי שתדעו: זה זמן רב שאני חושדת בכוונותיהם האמיתיות של תרנגולי ההודו. בבוסטון קוראים להם טֶרְקִיז, והם מסתובבים להם בשכונה שלנו כאילו הם בעלי הבית האמיתיים, חופשיים לגמרי, בקבוצות, בחצרות וברחובות. הם תרנגולי בר, שלא שייכים לאף אחד, ולא אכפת להם מאף אחד. הם גדולים כאלה, וכל הזמן מסתובבים כאן, עושים את עצמם כאילו הם מחפשים אוכל, או גרעינים. אבל בחצרות כאן אין הרי מה לאכול. כל כך קר בחוץ, ואפילו כל שיירי הפרי שנותרו על ענפי העצים נשרו מזמן ונאכלו או שהסנאים הכניסו אותם למחילות שניקבו בענפים הגבוהים לקראת החורף.
הטֶרקיז האלה לא מבינים את זה? מה הם מחפשים כל הזמן, כל יום, כל היום? הם כאילו מנקרים, אבל רק כאילו, וכל הזמן מזיזים את הצוואר בתנועות מהירות ימינה ושמאלה למעלה ולמטה - שמתי לב שבעיקר למטה, כאילו כל הזמן הם מחפשים משהו על האדמה.
לפעמים הם הולכים כולם בכיוון אחד, ופתאום - הופ! כולם מסתובבים בבת אחת והולכים בטור או כקבוצה לכיוון אחר לגמרי או לחצר השכנה. מה יש שם שאין כאן? ולמה דווקא לחצר ההיא? מה הם לא מצאו בחצר הזו שהם מחפשים בחצר אחרת? ההתנהגות שלהם מוזרה מאוד!
ברור שלא סתם הם מסתובבים להם כל היום מחצר לחצר. ומי יודע איפה הם בכלל נמצאים בלילות?! זו תעלומה נוספת. אולי הם מתכנסים ביחד, כל הטרקיז מכל בוסטון, באיזו חורשה או בקרחת יער - יש כאן מסביב הרבה יערות - וזוממים איזושהי מזימה חשאית של טרקיז. ברור לי שהם צריכים להשיג אוכל כדי להתקיים, אבל הרי אין שום אוכל בחוץ. הציפורים הקטנות והעורבים והסנאים ליקטו כבר את כל הזֵרעונים ואת כל מה שעוד נותר ומה שנושר מהעצים האדומים והצהובים שבשלכת, הרבה לפני שהטרקיז הגדולים האלה מתעוררים ומגיעים לחצרות הבתים שברחוב טאפּאן.
אפילו פחי הזבל סגורים כאן לגמרי ונעולים, והמדרכות נקיות כל כך ששום חיה, אפילו לא ציפור, לא תוכל למצוא שום דְבר מזון שנפל על הרצפה במקרה. אפילו לא חלק מפיסה של משולש פיצה או איזה קצה של בייגלה. אין, פשוט אין. הכול נקי... אז מה הם אוכלים, כל הטרקיז האלה? הרי ברור שהם צריכים לאכול משהו! כל החיות צריכות לאכול. אני חושדת שיש כאן משהו מאוד מאד מזימתי.
אומרים שהטרקיז הם חיות טיפשות, אבל אני בכלל לא בטוחה בזה. אני רואה איך שהם מסתובבים ורצים כל היום, ורבים, ומשלימים. יש להם המון כוח. אז בטח הם אכלו משהו שמצאו איפשהו. אחרת כבר מזמן היו רובצים באפיסת כוחות או נעלמים ולא נראים יותר בשכונה.
לפני שבוע הסתתרתי לי מאחרי גזע של עץ מֵייפְּל ענק. כבר לא היו לו עלים בכלל, בגלל השלכת כמובן, אבל הגזע שלו היה מספיק גדול כדי שאוכל להסתתר מאחוריו. התחבאתי במיוחד כדי לראות מקרוב את הטרקיז ומה הם בדיוק עושים. לא כדאי להיות קרובים אליהם יותר מדי כי הם מאוד רגזנים ועצבנים ויכולים פתאום, בלי שום סימן מוקדם, להתנפל ולשרוט במקורים החזקים שלהם, וזה ממש לא נעים. ילד אחד בשכונה הם שרטו ביד... ומזל גדול שהוא נעל מגפיים.
