פרק ראשון
המאבק הפנימי בתוך מפלגת העבודה על ראשות המפלגה — לקראת הבחירות לכנסת, ינואר-פברואר 1992


הבחירות לכנסת האחת־עשרה התקיימו ביולי 1984. עקב שוויון המנדטים בין גוש השמאל בראשות שמעון פרס ממפלגת העבודה וגוש הימין בראשות יצחק שמיר מהליכוד, החליטו שתי המפלגות הגדולות לכונן ממשלת אחדות לאומית בה יכהנו פרס ושמיר לסרוגין בראשות הממשלה, כל אחד מחצית הקדנציה. לאחר הבחירות לכנסת השתים־עשרה (1988) כוננה שוב קואליציה בין שתי המפלגות הגדולות, אלא שהפעם לא הייתה רוטציה בראשות הממשלה בגלל היתרון של הליכוד במספר חברי הכנסת. יצחק שמיר נבחר לעמוד בראשות הממשלה ושמעון פרס, מנהיג העבודה, נבחר למשנה לראש הממשלה ולשר האוצר. בשתי ממשלות האחדות הלאומית כיהן יצחק רבין בתפקיד שר הביטחון במשך שש שנים רצופות, עד שנת 1990. במשך שנתיים, מאז 1988, חתר פרס תחת מנהיגותו של שמיר ובמרס 1990, לאחר הצבעת אי אימון בכנסת, נפלה ממשלת שמיר. הייתה זו הפעם הראשונה שממשלה בישראל נפלה בגלל הצבעת אי אימון. עם זאת, ניסיונו של שמעון פרס להרכיב ממשלה חלופית עם הדתיים — נכשל. שמיר הרכיב ממשלה צרה ללא מפלגת העבודה. יצחק רבין כעס מאוד על המהלך של פרס, בעיקר משום שנכשל בצורה מבישה. הוא כינה ניסיון זה בשם 'התרגיל המסריח'. נדגיש כי לפרס היו שני שותפים חשובים ב'התרגיל המסריח' — חיים רמון ויוסי ביילין, שניהם מן השמינייה המפורסמת. הם יצרו אשליה שהמשימה להרכיב ממשלה בראשות פרס היא אפשרית.


ב־11.6.1990 הצליח יצחק שמיר, מנהיג הליכוד, לזכות באמון הכנסת ולעמוד בראשות הממשלה. הייתה זו עדות קשה לכישלונו הברור של שמעון פרס. בשלב זה החליט יצחק רבין להציג את מועמדותו להנהגת מפלגת העבודה. היריבות בין פרס לרבין לבשה פנים חדשות בעוצמות גדולות מבעבר. גם בתוך סיעת העבודה בכנסת גברה התרעומת על כישלונו המביש של פרס ואי הצלחתו להרכיב ממשלה חלופית לממשלת שמיר. 20 חברי כנסת של העבודה מתוך 38 הביעו תמיכה ברבין, ובמפלגה החל מאבק פנימי עז יצרים. יצחק נבון, הנשיא החמישי ומתומכיו המובהקים של שמעון פרס בעבר, הודיע על תמיכתו ברבין. במשך חודש ימים היה עיתון ההסתדרות דבר זירת התגוששות בין פרס ורבין. הסופר והמחנך יזהר סמילנסקי, ידידו של פרס מימים ימימה, יצא במתקפה נגד רבין: "השגיאה העיקרית של שמעון פרס הייתה יצחק רבין. ההתכופפות שכפה על עצמו תקופה כה ארוכה וכה גורלית להרכיב על ראשו את האיש הזה שאינו שונה הרבה מהליכוד". (דבר, 22.6.1990). ב־27 ביוני פרסמו עמוס עוז וא"ב יהושע רשימה בדבר וקבעו כי "בנסיבות הקיימות שמעון פרס אינו יכול להמשיך ולהנהיג את מפלגת העבודה, ואילו יצחק רבין אינו מסוגל להנהיג את המפלגה כמפלגת שלום בגלל דעותיו הניציות הברורות". לעומתם כתב לובה אליאב, איש האגף היוני במפלגה כי "רבין עמד במבחן האחריות האישית. הניסיון לצבוע את מחנה רבין כניצי מובהק לעומת מחנה פרס כיוני מובהק הוא לא אמיתי". (דבר, 2.7.1990).


בהסכמה משותפת של פרס ורבין נקבע כי ההכרעה תהיה במרכז מפלגת העבודה שיתכנס ב־22 ביולי 1990. בעיתון דבר נכתבו מאמרים והופיעו ידיעות תמיכה בפרס, ביניהם של ח"כ אברהם בורג, הסופר אלי עמיר, מני ברזילי.


ברבין תמכו: מרדכי נסיהו, אפרים סנה, שבח וייס. ראשי ועדי עובדים של החברות הציבוריות הגדולות, כמו ועד עובדי חברת החשמל בראשות יורם אוברקוביץ, יושב ראש התעשייה האווירית יעקב שפי, ועד עובדי מקורות, תע"ש והרכבת נפגשו עם רבין והביעו את תמיכתם בו. נדמה היה שמרכז המפלגה יתמוך במועמדות רבין, אשר פירושה הדחת פרס מכהונתו. בהצבעה הגורלית ב־22 ביולי הייתה הפתעה גדולה: פרס גבר על רבין בניגוד לכל התחזיות ברוב של 54% מול 46%. עוד הוחלט באותה ישיבת מרכז כי ההתמודדות על המועמד לראשות הממשלה תהיה בבחירות מקדימות (פריימריס) של כל חברי המפלגה, שנה לפני הבחירות הכלליות. פעם נוספת התברר עד כמה חזק פרס בתוך מנגנון המפלגה. יומיים לאחר הבחירות במרכז המפלגה כתבה עליזה וולך הכתבת לענייני מפלגות בדבר כי ישראל קיסר, מזכיר ההסתדרות, ואורה נמיר היו מתואמים עם פרס. אמנם הם הודיעו כי הם אינם נוקטים עמדה פומבית, אך הם היו מתואמים עם פרס.


ממשלת הימין המשיכה לתפקד תוך מתיחויות פנימיות קשות בגלל כינוס ועידת מדריד והחשש שישראל תחויב, בלחץ ארה"ב, לוויתורים משמעותיים לפלסטינים. מפלגות הימין הקטנות (מולדת בראשות רחבעם זאבי־גנדי והתחיה בראשות יובל נאמן) פרשו מן הקואליציה וגרמו לה לאבד את הרוב בכנסת. במצב עניינים זה הוחלט בתחילת שנת 1992 להקדים את הבחירות הכלליות לכנסת ל־23 ביוני 1992.


קלמן גייר סיפר לי בשיחתנו ב־30.10.2019 כי הוא וחיים אסא נרתמו לסייע לרבין במאבק הפנימי מול שמעון פרס, ביחד עם שמעון שבס, המוציא והמביא של רבין בעניינים הפוליטיים ומי שרבין הטיל עליו את תפקיד מנהל מטה הבחירות של הפריימריס לראשות המפלגה. לצדו היו אברהם בייגה שוחט ואפרים סנה. גייר, איש סקרים במקצועו, העריך כי לפרס אין סיכוי להביס את הליכוד בבחירות הכלליות ורק לרבין יש סיכוי כזה. החולשה של רבין בקרב מנגנון המפלגה ובקרב רבים מפעיליה וחבריה, נבעה מן הטענה שהוא איש אחדות העבודה לשעבר, ואילו פרס הוא ממפא"י אף שפרס הלך עם בן־גוריון והקים איתו את רפ"י. אלא שאצל אנשי מפא"י לשעבר, זו הייתה סטייה קטנה וחסרת משמעות. בתחילה, על פי קלמן גייר, היה רבין ספקן מאוד באשר לאפשרות שיינצח בבחירות המקדימות ובבחירות הכלליות. אך ככל שהן התקרבו נרתם רבין למאמץ בכל כוחו. השינוי ביחסו של רבין לאפשרות נצחונו התחולל כאשר עם התקרב מועד הפריימריס במפלגה, החלו להתפרסם באמצעי התקשורת סקרי דעת קהל שנערכו בידי הסוקרים הידועים מינה צמח וחנוך סמית ובהם זכה רבין לעדיפות כמי שיכול לנצח את הליכוד. גייר ואסא נפגשו פעמים רבות עם רבין לעדכונים והוכיחו לו כי מצבו בסקרים משתפר. הסקרים הסודיים שערך גייר הוכיחו, לדבריו, שהם יותר מדויקים מן הסקרים שהופיעו בתקשורת ובשל כך העריך אותו רבין יותר ויותר. פגישות אישיות של גייר עם רבין נערכו בדרך כלל בביתו הפרטי של רבין בתל אביב ביום שבת לאורך כל תקופת כהונת רבין עד הרצח.


מוסדות מפלגת העבודה החלו להיערך לבחירות לכנסת השלוש־עשרה וקבעו כי יתקיימו בחירות מקדימות לראשות המפלגה ב־19 בפברואר 1992. רבין החליט כי זו ההזדמנות האחרונה שלו להגיע לעמדת ההנהגה החשובה ביותר במדינה. נזכיר כי בשתי הכנסות הקודמות, האחת־עשרה (1984) והשתים־עשרה (1988) קיבל רבין את מנהיגותו של פרס ולא נאבק על הנהגת המפלגה.


הרעיון של בחירות מקדימות של כלל חברי המפלגה, עמד על הפרק מספר שנים קודם לכן כבר מ־1988 כאשר הייתה הרגשת אי נחת משיטת הבחירות היחסית בישראל. רעיונות שונים לשינוי השיטה עלו בתקופה זו אך לא נעסוק בהם בספר זה. אחת ההצעות מרחיקות הלכת ביותר הייתה לקיים בחירות ישירות לראשות הממשלה ובמקביל להמשיך בשיטת הבחירות היחסיות לכנסת. ביסוד הרעיון עמדה המחשבה שבכך יחוזק תפקיד ראש הממשלה והוא יהיה תלוי פחות בקואליציה הממררת את חייו.


את רעיון הפריימריס במפלגת העבודה הביא אפרים סנה, שהשתחרר מצה"ל בדרגת תת אלוף, בקיץ 1987, התפקד למפלגה וניסה להתמודד לכנסת ב־1988, אך גורמים פנימיים במפלגה מנעו את התמודדותו. סנה הבין כי רק במסגרת רחבה של כלל חברי המפלגה יש לו ולאחרים סיכוי להגיע לכנסת. במהלך 1990-1989 הוא ביחד עם האלוף במיל. אורי אור ויצחק (בוז'י) הרצוג החלו להריץ בפגישות אין־ספור עם חברי המפלגה את רעיון הפריימריס.


במרס 1992, הוחלט בכנסת על תיקון לחוק יסוד הממשלה — הקובע בחירה ישירה לראש הממשלה בהצבעת כל בעלי זכות הבחירה. עוד הוחלט כי החוק ייושם רק בבחירות לכנסת הארבע־עשרה (1996) ולא לכנסת השלוש־עשרה שאמורות היו להתקיים ביוני 1992. רעיון הבחירות המקדימות לראשות הממשלה ולבחירת חברי הכנסת תפס תאוצה במפלגת העבודה, במיוחד לאחר הכישלון היחסי של המפלגה בבחירות לכנסת השתים־עשרה (1988) וכישלון 'התרגיל המסריח' (1990). במרכז תוכנית הפריימריס במפלגה עמד הרעיון כי כל חברי המפלגה ייבחרו את יושב ראש המפלגה ואת חברי הכנסת ולא רק גוף מצומצם יחסית של כאלפיים צירי ועידת המפלגה כפי שהיה שנים ארוכות שבו היה יתרון בולט למנגנון המפלגה ולעומד בראשו, יושב ראש המפלגה — שמעון פרס. יצחק רבין הזדהה מאוד עם רעיון הפריימריס במפלגה משני טעמים: האחד — הוא סבר כי זה מהלך הוגן יותר, שכל ציבור חברי המפלגה יהיה שותף לבחירת יושב הראש שלה והמועמד מטעמה לראשות הממשלה. הוא גם הושפע מאוד מתהליך הבחירה כפי שהוא מתנהל בארה"ב, כלומר פריימריס בין חברי כל אחת מן המפלגות הגדולות — דמוקרטים ורפובליקנים. הטעם השני היה שמנגנון מפלגת העבודה וחברי המרכז שלה היו נתונים להשפעתו המכרעת של יריבו מבית — שמעון פרס יושב ראש המפלגה. היה ברור לרבין, במיוחד לאחר הכישלון במרכז המפלגה ב־1990, כי אין לו סיכוי להיבחר במסגרת מצומצמת במפלגה ויש לפתוח את השורות להתפקדות רחבה ולבחירה בקרב כלל חברי המפלגה. פרס התנגד למהלך הפריימריס במפלגה, אך נאלץ להסכים לו לאחר שהוכרע בוועידת המפלגה ולאחר שרבים מקרב תומכיו תמכו בהצעה ולחצו עליו לקבל אותה שאם לא כן, הוא יובס בהצבעה בוועידה.


בהצבעה בכנסת בלילה שבין 8 ל־9 בינואר 1992 על ההצעה לבחירה ישירה לראשות הממשלה תמכה מפלגת העבודה בחוק החדש ואילו הליכוד התנגד. רבין היה אחד התומכים המרכזיים בחוק זה שהתקבל ברוב דחוק של 57 בעד מול 56 נגד. ההצבעה על החוק החדש גרמה לסערת רוחות בכנסת והועלו טענות קשות נגד יושב ראש הכנסת, דב שילנסקי איש הליכוד, על טעות בספירת הקולות ואף האשמות חריפות נגדו שהוא מנצל את תפקידו כדי לשנות את תוצאות ההצבעה. שילנסקי הודיע כי בכוונתו לקיים הצבעה חוזרת על החוק. לאחר שעות רבות של מתח והאשמות הדדיות, בתוכן הודעה של חיים רמון, מרכז סיעת העבודה ותומך גדול בחוק, כי ייפנה לבג"ץ, הודה שילנסקי בטעותו, ביטל את כוונתו להצבעה חוזרת וההצבעה לבחירה ישירה של ראש הממשלה קיבלה תוקף חוקי מלא. בהקשר לכך נזכיר כי יומיים לפני ההצבעה בכנסת, נפגשו ראש הממשלה שמיר וראש האופוזיציה שמעון פרס. בחוגים מסוימים במפלגת העבודה, מתנגדיו של פרס, נטען כי מטרת הפגישה הייתה לתאם עמדות במטרה לטרפד את הצעת החוק לבחירה ישירה. לשכת פרס ענתה כי "הפגישה נועדה לתיאום פעולה פרלמנטרית משותפת ובירור האפשרות לתיאום עמדות בשאלת החוק לבחירה ישירה". (דבר, 7.1.1992, מאת אמיר נוימן הכתב לענייני מפלגות). גם לאחר אישור החוק היו ניסיונות להכשילו באמצעות תרגילים פרלמנטריים שונים. כל זה כשל בשל העובדה שהקואליציה של שמיר התפוררה בגלל פרישתן של מפלגות הימין הקיצוניות התחיה ומולדת מהקואליציה. מהלך זה הביא את שמיר ראש הממשלה להודיע על פירוק הקואליציה, פיזור הכנסת והליכה לבחירות כלליות. בתיאום עם כל סיעות הכנסת הוחלט בתחילת פברואר על הקדמת הבחירות ל־23 ביוני. אמנם היה ברור כי בבחירות הכלליות הקרובות לכנסת ביוני 1992 לא תתקיים הצבעה ישירה של כלל האזרחים לראשות הממשלה אלא רק בבחירות 1996, בכל זאת הייתה השפעה גדולה לרעיון החדש כבר בבחירות הקרובות. לשכת מפלגת העבודה קבעה כי הבחירות הפנימיות המקדימות לראשות המפלגה ולמועמדה לראשות הממשלה יתקיימו ב־19 בפברואר 1992 והבחירות המקדימות לבחירת חברי הכנסת — באפריל. עתה, כשמועדי הבחירות ידועים, התפנתה הזירה המפלגתית לקרב הגדול לראשות המפלגה. פרט לרבין ופרס היו עוד מועמד ומועמדת: ישראל קיסר — מזכיר ההסתדרות, וחברת הכנסת אורה נמיר. היה ברור לכל כי המאבק העיקרי יהיה בין פרס ורבין.


מעט מאווירת המאבק בין המועמדים, ובעיקר בין רבין ופרס, אפשר לקבל מן הדיווחים של עיתוני התקופה. ב־22 בינואר מביאים טובה צימוקי ואמיר נוימן בדבר אמירה של רבין כנגד פרס: "מסכנות לא מובילה למנהיגות". פרס משיב לו: "איש אינו מסכן". באותו יום מופיע מאמר של דניאל בלוך העורך האחראי של דבר בעמוד הראשון בעיתון: "המריבה הקולנית והקשה בין פרס ורבין בהשתתפות ביילין מחזקת את דעתם של אלה הסבורים כי הריב המתמיד בין שני היריבים הנצחיים הוא שפגע יותר מכל דבר אחר בסיכויים האלקטורליים בעבר". הצעתו של בלוך היא "להביא אדם שלישי", וכוונתו ללא ספק היא לישראל קיסר המתמודד גם הוא על ההנהגה.


בכינוס של תומכי פרס ב־23 בינואר השתתפו ניסים זווילי, מאיר ניצן ראש עיריית ראשון לציון, והאלופים (במיל.) אמנון רשף, אביגדור (ינוש) בן־גל, מוקה לימון ומנחם עינן. רבין היה באותו יום בבאר שבע מלווה בתומכיו: בייגה שוחט ־ראש מטה הבחירות, יצחק כהן צדק (כצ'י) — מזכיר מועצת פועלי העיר ושלום פרי — מנהל המכללה למנהל בעיר. ב־27 בינואר פרסם יואב לביא מאמר בדבר בכותרת "הממשלה הטובה שהושכחה: "ממשלת רבין (כוונתו לממשלת רבין 1974-1977) הייתה ממשלה טובה מאוד בהתחשב בנסיבות הימים ההם. את הדבר הזה צריך לזכור היום, יום של חשבון הנפש וחשבון הקולות". בסוף דבריו מביא לביא את דברי בן־גוריון לאשכול: "יצחק הוא בחור ישר ונבון ויש לסמוך עליו". יואב לביא היה בעבר מתומכי פרס.


ב־3 בפברואר נכתב בדבר כי ארבעה אישים מרכזיים מהתנועה הקיבוצית: סנטה יוספטל, מאיר זרמי, נחמן רז ואהרן ידלין הודיעו על תמיכתם בישראל קיסר לתפקיד ראש המפלגה. בעבר, תמכו שלושה מהם בפרס ורק ידלין תמך ברבין. מה קרה עכשיו? אפשר לשער כי נקעה נפשם מההתמודדות הבלתי נגמרת בין רבין ופרס ולכן העבירו את תמיכתם לקיסר. ועוד נכתב בדבר כי אבא אבן תומך בפרס ועוזי ברעם ברבין. באותו יום התפרסם בדבר מאמר מאת רפאלה ביילסקי־בן־חור, חוקרת מדע המדינה, ובו קריאה לתמוך בפרס. במאמרה היא תוקפת סקר של מטה רבין וקובעת: "סקרי פופולריות אינם מלמדים על תוצאות הבחירות. על מתפקדי העבודה לבחור על פי קריטריון אחד — מיהו המועמד שיהיה לדעתם ראש הממשלה הטוב ביותר". בהארץ של אותו יום כותב אילן שחורי, הכתב לענייני מפלגות, כי עוזי ברעם, עד לא מזמן תומך בפרס, החליט הפעם לתמוך ברבין, ואילו אבא אבן תומך בפרס. יצחק בן־אהרון, בעבר תומך חשוב ברבין, החליט הפעם לתמוך בקיסר.


מעניינת הייתה עמדתו של חיים רמון, מנהיג השמינייה שתמכה כל השנים במנהיגותו של שמעון פרס. בריאיון לטלי ליפקין־שחק בנובמבר 2011 אמר רמון: "בפריימריס ב־1992 הייתי בקרבה מאוד גדולה לשמעון שבס והייתי אומר: איך אתם לא מנצחים? רבין קרא לי ואמר: חיים, אני מבקש שתתמוך בי. אמרתי לו: יצחק, תראה, אני כל כך הרבה שנים הולך עם פרס. אני לא יכול, אני רואה בזה דבר מאוד בעייתי לעבור לתמיכה בך, אתה יודע מה אני חושב, אני יודע שאתה צריך להיות. אני לא יכול לעשות את זה. ומכיוון שזו הייתה תקופת הקיץ אמרתי לו: עזוב אותי, אני אלך לים ואני אתפלל בים שתנצח". (באדיבות מרכז יצחק רבין.)


ב־4 בפברואר מופיעה ידיעה בדבר כי 100 פעילים בתק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) קוראים לתמוך ברבין. בין השמות: יעקב צור, עדנה סולודר, אברהם גיבלבר, דני רוזוליו, אלי זמיר, פטר גלבוע, ישראל ביטמן, אלי גורן, שאול שימרון, יצחק לנדסמן, שרול בן־יעקב. ברשימה נוספת באותו יום נכתב כי פעילים בהסתדרות, כמו חיים ברנס יושב ראש עובדי קופת חולים, יונה בצלאלי יושב ראש ועד עובדי הסוכנות היהודית ודני בונפיל יושב ראש ועד עובדי ירושלים, תומכים ברבין.


ביום שישי, 7 בפברואר התפרסם בדבר סקר של מכון סמית ובו יתרון לרבין. הסקר נערך בקרב 800 מתפקדי מפלגת העבודה: רבין קיבל תמיכה של 40% ופרס 30%. על פי סקר זה יש לרבין סיכוי לנצח כבר בסיבוב הראשון. נקודה מפתיעה — אורה נמיר מובילה לפני ישראל קיסר.


אילן שחורי וגבי זהר מצטטים בהארץ את רבין אומר: "אם אזכה במירוץ ולא אצליח להקים ממשלה, אפרוש מראשות המפלגה". ואילו ניסים זווילי, ראש מטה הבחירות של פרס, אמר כי אם פרס ירכיב את הממשלה הבאה הוא יכלול בה הרבה פנים חדשות.


באותו יום התפרסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות סקר של מינה צמח ממכון דחף שבו נשאלה שאלה זו: אם העבודה תרכיב את הממשלה הבאה, מי אתה רוצה שיהיה ראש הממשלה? 53% הצביעו שהיו רוצים את רבין ורק 24% הצביעו למען פרס.


ב־9 בפברואר הביא הארץ ידיעה שהתפרסמה בעיתון ושינגטון פוסט לפיה רבין נפגש עם חסן מלך מרוקו בעת כהונתו כראש ממשלה בשנות ה־70. נכתב בה כי גם פרס נפגש עם המלך חסן כאשר היה ראש ממשלה ב־1984. באותו יום פרסם אבינועם גרנות, מחנך מכפר סבא, ולשעבר מזכ"ל תנועת הנוער העובד והלומד, מכתב למערכת דבר ובו הוא מביע תמיכה ברבין.


ב־10 בפברואר מופיעים בדבר כמה מאמרים: אורי גורדון איש הסוכנות היהודית, תומך בפרס, יצחק כהן צדק (כצ'י) מבאר שבע תומך ברבין: "רק רבין יכול למשוך חברים חדשים לשורות העבודה". יעקב יונה מירושלים תומך בקיסר או באורה נמיר. ואילו גדעון בן־ישראל, פעיל ותיק בהסתדרות, תומך בקיסר. אילן שחורי מביא בהארץ של אותו יום את דברי עוזי ברעם: "כל יונה פוליטית חייבת לתמוך ברבין". פרס אומר: "יש לבחור במי שלא נשבר בשעת מבחן". (רמז עבה להתמוטטות של רבין בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים). ועוד נכתב בהארץ כי ניסים זווילי ויוסי ביילין, ראשי המטה של פרס, מאמינים כי פרס יגבר על רבין כבר בסיבוב הראשון.


פרופ' מנחם ברינקר מן האוניברסיטה העברית נרתם למען רבין וכתב מאמר בשבחו. לדברי ברינקר, אפרים סנה, ראש מטה ההסברה של רבין, ביקש ממנו לכתוב תגובה למאמרו החריף של עמוס עוז נגד רבין ובעד פרס. "המצב של רבין אחרי ייאוש. אם הוא לא ינצח את פרס בסיבוב הראשון אז בסיבוב השני קיסר יצטרף לפרס וביחד יכו את רבין. לכן אסור לרבין להיכנס לסיבוב שני. אסור, צריכה להיות הכרעה בסיבוב הראשון, כלומר לפחות 40%. עקב האכילס של רבין זה הקיבוצניקים, הסטודנטים ואנשי תנועות השלום. בקיבוצים יש תמיכה גבוהה בפרס מאשר ברבין. סנה הוסיף כי לך [לברינקר] יש מעמד בכל החוגים האלה. עליך לאזן את המאמר של עמוס עוז". המאמר של ברינקר עורר הד עצום. במרכזו עמדה התזה, שבחתירה לשלום רבין אמין יותר מפרס. טיעון נוסף היה שאפילו אם פרס רץ לשלום, כל הסקרים מראים שרבין אהוד יותר בקהל הבוחרים שמחוץ למפלגת העבודה ולכן אם יציבו את פרס והוא לא ייבחר זה יהיה כישלון עצום ועם רבין יש יותר סיכוי. (הציטוט מתוך ריאיון של בועז לב־טוב עם מנחם ברינקר, 2004, באדיבות מרכז יצחק רבין). אפרים סנה סיפר לטלי ליפקין־שחק בנובמבר 2011 כי היה קשה מאוד לשכנע אנשים שיכתבו מאמרים בזכות רבין. אחד מהם היה פרופ' אהוד טולדנו מאוניברסיטת תל אביב והשני — פרופ' מנחם ברינקר מהאוניברסיטה העברית. ברינקר היה השמאל של השמאל ולכן חשובה כל כך הייתה התגייסותו למען רבין. "הוא היה אמיץ מאוד". אומר עליו סנה. על מאמרו זה "חטף" ברינקר מכל חבריו. (באדיבות מרכז יצחק רבין).


ב־11 בפברואר מצטטת מירי פז בדבר את פרס האומר: "הסקרים אינם מטרידים את מנוחתי. רבין בונה את כל הקמפיין שלו על סקרים. הם נכונים אך משתנים חדשות לבקרים".


ב־12 בפברואר נכתב בדבר כי קבוצת 'היונים' של לובה אליאב תומכת ברבין. ואילו עמוס בן־גוריון ויריב בן־אליעזר ממשפחת דוד בן־גוריון הודיעה על תמיכתה בפרס. אילן שחורי, הכתב לענייני מפלגות של הארץ כותב כי ממטה הבחירות של רבין נמסר כי מסקרים אחרונים ניתן לקבוע כי קיימים סיכויים טובים לניצחון רבין כבר בסיבוב הראשון.


ב־13 בפברואר כותב איתן רבין, הכתב הצבאי של הארץ כי בשיחה עם כתבים צבאיים אמר פרס כי "הסיפור שרבין יגבר על מועמד הליכוד הוא אגדה". ואילו אילן שחורי כותב באותו עיתון כי קבוצת יונים במפלגת העבודה אמרה כי עוזי ברעם מעל באמוננו ועבר אל "רבין של האינתיפאדה". (רמז לתפקידו של רבין כשר הביטחון בממשלת האחדות בשנות ה־80. האינתיפאדה פרצה בדצמבר 1987). שחורי כותב עוד כי עם ברעם נמנים גם לובה אליאב ועמיר פרץ.


בדבר של אותו יום מופיעה ידיעה בדבר כינוס מטה הבחירות של רבין. הוא אמר: "צריך להגיע להכרעה בסיבוב הראשון במקדימות". בכנס דיברו עוד: גד יעקבי, מוטה גור, אלי בן מנחם, בייגה שוחט, אפרים סנה, מיכאל בר־זוהר, יוסי גינוסר, יורם אברהמי, נציג הצעירים. דבר פרסם סקר של מכון טלסקר בקרב מתפקדי העבודה, ותוצאותיו: רבין — 34.7%, פרס — 30.5%, קיסר — 9.8%, נמיר — 7.8%. כאשר נשאלו אם יתקיים סיבוב שני בין שני מועמדים היו התוצאות: רבין — 44.2%, פרס — 39.8%.


ב־14 בפברואר, יום שישי, ארבעה ימים לפני הפריימריס, כותב אילן שחורי בהארץ: " מטה רבין — תומכי פרס מונחים מרגשות ורחמים. מטה פרס — אנשי רבין מצויים בהיסטריה מוחלטת". עוזי ברעם האשים את יוסי ביילין כי הוא עומד מאחורי ההשמצות נגדו.


ב־17 בפברואר כותב גד יעקבי רשימה בדבר תחת הכותרת: "לחזור להגה השלטון". "כדי להעלות את המדינה והחברה על דרך חדשה, על 'העבודה' לחזור להנהגת המדינה. האיש המתאים להוביל את המהלך הזה הוא יצחק רבין". נדגיש כי שנים רבות נמנה גד יעקבי עם התומכים החשובים של פרס. גם יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, הודיע על תמיכתו ברבין. לתמיכת גד יעקבי ויצחק נבון הייתה השפעה מוראלית חשובה בהיות שניהם מתומכי בן־גוריון ופרס במאבקים בתוך מפלגת העבודה. עתה תמכו ברבין.


באותו גיליון של דבר הופיע מאמר של משה שחל שבו הביע תמיכה נחרצת בפרס. מאמר נוסף היה מאת אפרים צדקה ובו תמיכה בישראל קיסר.


ב־18 בפברואר, יום לפני הבחירות המקדימות, הופיעו שני מאמרים בדבר. האחד מאת שמואל שגב המצטט את אבא אבן: "אין לי שום ספק בכך ששמעון פרס הוא מצוין יותר מכל המועמדים האחרים". עוזי ברעם כותב: "שם המשחק היום הוא לנצח בבחירות כדי לעצור את הטירוף הימני הגואה. כל השיקולים האחרים אינם ממין העניין. תומך ברבין. הוא מסוגל יותר מאחרים להעביר מסר שפוי לעם שנשטף במלל ימני, לאומני וגזעני". בהארץ הכותרת הראשית היא: "הערכה בעבודה ערב הפריימריס: פרס מצמצם את הפער, אך לרבין יתרון קל". רבין מקווה לאחוז הצבעה גבוה כדי לזכות ב־40%. מטה רבין מעריך כי אם יגיעו 60% להצבעה ננצח כבר בסיבוב הראשון. סיסמת הבחירות של מטה רבין היא — רק עם רבין ננצח. זה המוטו המרכזי. אנשי פרס מעריכים כי 50,000 יבואו להצביע עבור פרס מתוך כלל 150,000 מתפקדי העבודה.


בידיעות אחרונות התפרסמו שני סקרים שחזו כי רק אם רבין יעמוד בראש מפלגת העבודה היא תנצח את הליכוד.


בהארץ, מאמר המערכת הוא חד וברור: "השיקול שצריך להכריע.... אם דעת הקהל מעניקה — עד כמה שאפשר לשפוט על פי הכלים העומדים לרשותנו — עדיפות ליצחק רבין מול שמעון פרס, נראה כי סיכויי העבודה לגבור על הליכוד יגדלו אם רבין יופיע בראש רשימת מועמדיה לכנסת הבאה".


(על פי מאמר המערכת, הארץ עבר כאן שינוי כיוון משמעותי. כל השנים היה עיתון זה שופר כמעט רשמי של דיין ופרס. והנה עתה נוקט העיתון קו אחר — תמיכה במועמדותו של רבין להנהגת המפלגה.)


ב־20 בפברואר — הכותרת בדבר היא: "רבין גבר על פרס בבחירות בעבודה". "הישג לקיסר (יש לזכור ולהדגיש — דבר הוא עיתון בבעלות ההסתדרות). באופן לא רשמי אלה התוצאות: רבין — 39.92%, פרס — 34.13%, קיסר — 20.52%, נמיר — 5.35%". מאמר של דניאל בלוך, עורך אחראי של דבר, קובע כי המפתח הוא בידי קיסר. בלוך התבדה בתחזיותיו.


כותרת ראשית של הארץ: "רבין זכה בסיבוב הראשון של הפריימריס": "לא ברור אם יערך סיבוב שני. על פי מניין 93% של הקולות בשעה אחת אחרי חצות זכה רבין ב־40.75%, פרס — 34.5%, קיסר — 19%, נמיר — 5.4%".


21 בפברואר, יום חמישי, דבר: "בישיבת הלשכה הוכרז רבין רשמית כיושב ראש העבודה. תוצאות רשמיות: רבין — 40.5%, פרס — 34.8%, קיסר — 18.77%, נמיר — 5.44%". אמיר נוימן, הכתב לענייני מפלגות של דבר כותב: "קיסר נגס בכוחו של פרס. ח"כ יעקב צור אמר כי נצחונו של קיסר במגזר הערבי סייע לניצחון רבין. צור מייחס חשיבות רבה גם לצעירים המתפקדים החדשים שתמכו ברבין".


עם סיום ההצבעה ביום שלישי ה־19 בפברואר, הוסעו הקלפיות לבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב. כאן, בשידור ישיר בכל אמצעי התקשורת (רדיו, עיתונים, הערוץ הראשון והיחיד של הטלוויזיה) מסר ח"כ חגי מרום, ראש ועדת הבחירות של הפריימריס כל פרק זמן מסוים, את תוצאות ספירת הקלפיות. הוא עשה את תפקידו בחן ובהתרגשות רבה. חבר הכנסת חגי מרום היה באותם ימים חבר קיבוץ יפעת, חלק מקבוצת השמינייה הידועה במפלגת העבודה (חיים רמון, עמיר פרץ, ניסים זווילי, יעל דיין, יוסי ביילין, אברהם בורג, חגי מרום, נואף מסאלחה) שהייתה מזוהה תמיד עם פרס. אך הפעם חלק מחבריה, כמו ח"כ חיים רמון, לא נקטו עמדה פומבית בוויכוח הפנימי במפלגה. גם חגי מירום נזהר ולא היה מזוהה עם אחד הצדדים, בהיותו יושב ראש ועדת הבחירות. הספירה התארכה והתארכה שכן הקלפיות היו מפוזרות בכל רחבי הארץ. כמעט מן הרגע הראשון היה יתרון לרבין, אך השאלה המציקה הייתה אם הוא יגיע ל־40%, דבר שימנע את הסיבוב השני. באחת אחר חצות, כאשר למעלה מ־90% מן הקלפיות נספרו, חצה רבין את מחסום 40% והורגשה הקלה רבה במחנהו. רק בשעות הבוקר של יום רביעי התברר סופית כי המאבק הסתיים ויש תוצאה ברורה וחד־משמעית. רבין נבחר ליושב ראש המפלגה. היה זה סיום של יום מורט עצבים.


סיסמת הבחירות של רבין הייתה — רק עם רבין ננצח. סיסמת הבחירות של פרס הייתה — הטוב ביותר לראשות הממשלה. סיסמת רבין הייתה הרבה יותר אפקטיבית משום שהדגישה את חשיבות הניצחון על הליכוד ובדרך זו את הרכבת הממשלה וזה הדבר החשוב ביותר לגוף פוליטי.


הבחירות לראשות המפלגה הוכרעו, אך העימותים בין רבין ופרס נמשכו. פרס התקשה לקבל את הכרעת הקלפי. המאבק הקרוב היה בזירת הבחירות המקדימות לחברי הכנסת. כזכור, הוחלט במפלגה כי הבחירות ייערכו ב־1 באפריל 1992, כחודשיים וחצי לפני הבחירות הכלליות שעמדו להיערך ב־23 ביוני. כדי ללכד את המפלגה, קרא רבין לתומכיו ולכל ציבור מתפקדי המפלגה להצביע לשמעון פרס בפריימריס לחברי הכנסת. המלצה זו של רבין זכתה להד חזק ופרס נבחר למקום הראשון ברשימה לכנסת ברוב מוחץ (83%) הרבה לפני הבאים אחריו. ברשימת מפלגת העבודה הסופית בבחירות הכלליות ביוני היה רבין ראשון ופרס אחריו. גם בבחירות המקדימות לרשימה לכנסת היה חשוב מאוד לרבים מן המתמודדים להזדהות עם רבין או פרס.


באופן בסיסי אפשר לומר כי פרס עצמו ותומכיו, במיוחד השמינייה, שמנהיגה הבלתי מוכתר היה חיים רמון, נקטו בעמדות יוניות יותר בדיונים ובמאבקים בנושאי חוץ וביטחון, במיוחד בשאלה הפלסטינית. לדעתם, וכאן התבלט יוסי ביילין בדעותיו היוניות מאוד כשהצהיר פעם אחר פעם כי יש להידבר עם אש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של הפלסטינים. רבין באותם ימים נקט בקו הידוע של מפלגת העבודה, כי אין להכיר בשום פנים באש"ף ואין להידבר עמו. רבין התנגד בתקיפות לכל אפשרות של כינון מדינה פלסטינית בין ישראל וירדן. עוד הבדל מסוים בין רבין ופרס בתחום הביטחוני־מדיני היה בנושא הטרור. לרבין הייתה עמדה מאוד תקיפה נגד הטרור הפלסטיני שבאה לביטוי עוד מימי כהונתו כשר ביטחון בשנות ה־80 עם פרוץ האינתיפאדה בסוף 1987. עניין נוסף שעמד כחומה בין פרס ורבין היה חוסר האמון ההדדי, בעיקר של רבין כלפי פרס. בממשלת רבין הראשונה (1974-1977) היה פרס שר הביטחון והתגלעו ביניהם הבדלים עמוקים בשורת עניינים במישור המדיני־ביטחוני. פרשת סבסטיה היא הידועה מכולם, אך הייתה גם פרשת בעל חצור, לימים הקמת היישוב עפרה בלב הכפרים הפלסטיניים. אלה הימים שבהם סייע שמעון פרס כשר ביטחון לאנשי גוש אמונים בניגוד גמור לעמדת הממשלה שבה היה בתפקיד בכיר. גם הבחירות לראשות הערים הפלסטיניות ב־1976 שבהן עודד פרס את מועמדי אש"ף ואף תמך בהם כנגד תומכי המלך חוסיין הירדני, הוסיפה למתח בין שני האישים. רבין התנגד למהלכיו של שר הביטחון, אך ללא הועיל. בין לבין כתב רבין ב־1979 את ספרו פנקס שירות ובו תקף בחריפות את פרס וכינה אותו 'חתרן בלתי נלאה'. כלומר, פרס הוא מי שחתר תחת ראש הממשלה רבין בעת כהונתו כראש ממשלה ולא קיבל את מנהיגותו. שני נושאים שהוביל רבין כשר ביטחון בממשלות האחדות 1984-1990 זכו לתמיכת פרס כראש ממשלה. האחד — הפסקת ייצור מטוס הלביא, והשני — הנסיגה החלקית מלבנון. הקרע הנוסף בין השניים היה על רקע פירוק ממשלת האחדות ב־1990 על ידי פרס במה שרבין כינה 'התרגיל המסריח'. מהלך זה של פרס, שנכשל כישלון חרוץ, הביא להחלטתו של רבין להיאבק על הנהגת מפלגת העבודה.


בבחירות המקדימות הצליחו להיכנס למקומות גבוהים ברשימה כמה קצינים בכירים במילואים שזכו בגיבויו המלא של רבין: הרמטכ"ל לשעבר מוטה גור, אלוף אורי אור (תומך פרס) ותתי האלופים אפרים סנה, בנימין בן־אליעזר (פואד) ואביגדור קהלני. כל אלה נבחרו לכנסת ביוני 1993 וסייעו מאוד למהלכיו של רבין. רבין ראה בכניסתם של הקצינים הבכירים חשיבות רבה לקראת תוכניותיו בתחום המדיני והביטחוני והשפעתם על דעת הקהל בישראל, במיוחד אם הוא יצעד לקראת משא ומתן עם המדינות השכנות והפלסטינים. זו הייתה דרכו לפרוץ דרך למרכז המפה הפוליטית ולנגוס בחלקים המתונים יותר של תומכי הליכוד.


הבחירות המוקדמות לחברי הכנסת התקיימו ב־1 באפריל. נקבעה רשימה ארצית שהתמודדו בה 65 מועמדים וכן רשימות של מועמדים על פי אזורים טריטוריאליים (מחוז המושבים, מחוז התק"ם של הקיבוצים, מחוז דן־צפון, מחוז ירושלים ועוד). 14 מקומות ריאליים הוקצו למרחבים הטריטוריאליים והיתר הוקצו לרשימה הארצית. כל בוחר צריך היה לבחור בין 11 ל־15 מועמדים מתוך רשימה של 65 מועמדים ברשימה הארצית. המצביעים השתתפו גם בבחירה של המועמדים במרחבים הטריטוריאליים. להלן התוצאות של עשרת המקומות הראשונים ברשימה הארצית: מקום ראשון — שמעון פרס (83.3%), שני — אברהם בורג (66.0%), שלישי — פואד בן־אליעזר (63%), רביעי — אורה נמיר (62.1%), חמישי — חיים רמון (61.7%), שישי — ישראל קיסר (58.3%), שביעי — דוד ליבאי (54.1%), שמיני — ניסים זווילי (50.8%), תשיעי — שמעון שטרית (50.8%), עשירי — עוזי ברעם (48.5%). עשירייה שנייה על פי מספר הקולות שקיבלו: בייגה שוחט, משה שחל, יוסי ביילין, אפרים סנה, אביגדור קהלני, מוטה גור, יורם לס, מאשה לובלסקי, עמיר פרץ, גד יעקבי. (הנתונים לקוחים מספרו של גיורא גולדברג, הבוחר הישראלי 1992, ירושלים, 1994, עמ' 60).


על פי תוצאות הבחירה של חברי הכנסת קיים איזון בין תומכי רבין ותומכי פרס. פרס הגיע להישג אישי מרשים בהגיעו למקום הראשון (השני ברשימה הסופית אחרי רבין) בהפרש גדול מכולם. נרשמה הצלחה גם לצעירים, רובם תומכי פרס (בורג, רמון, ביילין, זווילי). על אף ניצחון רבין במאבק על הנהגת המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה, תוצאות הבחירות המקדימות לחברי הכנסת מעידות כי פרס שיקם במידה רבה את מקומו, ומעמדו האישי במפלגה המשיך להיות חזק ויציב. דוגמה לכך תהיה בחירת מזכיר כללי למפלגה עם סיום כהונת מיכה חריש, שנבחר לשר התעשייה בממשלת רבין החדשה.


מועד הבחירות למזכיר המפלגה במקום מיכה חריש נקבע ל־22 באוקטובר 1992 במרכז המפלגה. היריבות בין מחנה רבין ומחנה פרס התלקחה מחדש כאשר עמדו לבחירה שני אנשים (בסופו של דבר החליט גם ח"כ רענן כהן להתמודד): יובל פרנקל איש מחנה רבין וניסים זווילי איש מחנה פרס. רוב שרי העבודה (חיים רמון, בנימין בן־אליעזר, דוד ליבאי, שמעון שטרית, יעקב צור, בייגה שוחט) הודיעו על תמיכה בפרנקל. לובה אליאב הודיע על תמיכה בפרנקל וכמוהו גם עמיר פרץ ושמואל אביטל. פרס החל לגייס את תמיכת חברי המרכז בזווילי. עוזי ברעם נרתם למען זווילי וכמוהו יעל דיין ויוסי ביילין. זווילי נבחר לתפקיד ברוב של 577 חברי מרכז המפלגה מתוך 1205 מצביעים, פרנקל זכה לתמיכת 527 חברי מרכז, והמתמודד השלישי ח"כ רענן כהן זכה ל־95. בנאום הניצחון אמר זווילי: "אני יודע את גודל האחריות המוטלת עלי. אני רוצה לומר ליצחק רבין, שכמזכ"ל אעשה כל שבכוחי כדי ללכד את השורות ולבטל את המחנות". (דבר, 23.10.1992). רבין ברך את המנצח ועודד את המפסידים.


הייתה זו סטירת לחי לרבין, חודשים ספורים בלבד לאחר הרכבת ממשלתו. הוא למד בדרך הקשה כי לפניו עוד מכשולים גדולים בהנהגת המפלגה. העוינות בין פרס ורבין שינתה אולי פנים עקב הצלחת המפלגה בבחירות הכלליות, אבל היא המשיכה לרחוש מתחת לפני השטח ומעליו.


בריאיון ליעקב בר־און שהתפרסם במעריב ביולי 2017 סיפר ניסים זווילי על יחסיו עם רבין: "רבין מאוד חשש מהמפלגה. הוא לא אהב אותה. גם לא את הממסד ההסתדרותי, אבל הבין שהוא צריך לבסס את השלטון שלו. מהרגע הראשון הבהרתי לו שכמזכ"ל אין לי כוונה לייצג את מחנה פרס. בנינו מערכת יחסים אמינה. מדי שישי אחר הצהריים היינו מנהלים בלשכתו במשרד הביטחון שיחות פתוחות, אגב שתיית בירה. זה עזר לשמור על מערכת יחסים קורקטית בין פרס לבין רבין, לאחר שנים של מתח תמידי ביניהם". זו אכן אמירה מעניינת, אך המציאות הייתה מורכבת יותר. בעיתון דבר מ־1.6.1993, פורסם כי מחריפה המתיחות בעבודה — חילופי דברים קשים בין זווילי לרבין בישיבת סיעת העבודה בכנסת. הוויכוח נסב על רצונם של ראש הממשלה רבין ושר המשפטים דוד ליבאי להביא את התיקונים להצעת חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה לקריאה ראשונה בכנסת. למחרת אמר מיכה חריש, שר התמ"ת, כי לא ייתכן שזווילי יתבטא כך כלפי רבין. הקפאת התיקונים לחוק ראש הממשלה תחזיר את המפלגה לשנת 1990 (הכישלון להרכיב ממשלה על ידי פרס אשר רבין כינה בשם — 'התרגיל המסריח').


שמעון שבס היה יועצו הפוליטי וידידו הקרוב ביותר של רבין. הוא היה חניך הנוער העובד והלומד בקן גבעתיים ומאוחר יותר היה ממייסדי קיבוץ אפיק ברמת הגולן, חבר בוועד יישובי רמת הגולן ויושב ראש הוועד. בתחילת שנות ה־80 של המאה הקודמת החל בפעילות פוליטית לצד יצחק רבין. עם כינון ממשלות האחדות הלאומית, (1984-1990) עבד בצמידות לשר הביטחון יצחק רבין וכיהן כעוזרו לענייני התיישבות.


יעקב צור, חבר קיבוץ נתיב הל"ה באותם ימים, מזכיר התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) ושר החקלאות בממשלת רבין השנייה, הדגיש את חשיבות מקומו של שבס בניצחון על פרס בפריימריס במפלגה ואחר כך בבחירות הכלליות: "לשבס היה תפקיד מכריע". צור הוסיף כי רבין שנא את המנגנון המפלגתי ואת המנגנון ההסתדרותי ובדיוק כאן היה חשוב תפקידו של שבס למלא את הפונקציה שרבין כל כך לא אהב. רבין לא היה בנוי לחלק הפוליטי והמפלגתי וזה היה תפקידו של שבס. הם עבדו בתיאום מלא. עם ניצחון רבין בבחירות הכלליות, הוא מינה את שבס לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה. בשיחתי עם שבס באפריל 2018 הוא אמר לי: "הכרתי את רבין הפוליטיקאי יותר מכולם, גם יותר מלאה". לשאלתי מי היה גרעין התמיכה הקשה של רבין בתקופת הפריימריס הוא הזכיר את השמות האלה: בייגה שוחט, מיכה גולדמן, שרול בן־יעקב מדגניה א', נח כנרתי מכנרת, דוד לפלר ויורם אוברקוביץ', יושב ראש ועד עובדי חברת החשמל, שפעל בעיקר בקרב ועדי העובדים. עוזי ברעם עמד בראש הגוף — אזרחים למען רבין. וגם יעקב צור מילא תפקיד חשוב. אפרים סנה עמד בראש ההסברה. לצוות הקרוב לרבין ולשבס היו שותפים עוד שניים: חיים אסא, לשעבר חוקר בענף חקר ביצועים בחיל האוויר ועתה ביקש ממנו רבין להיות האִסטרטג הראשי בבחירות הכלליות. השני היה איש הסקרים קלמן גייר. חיים אסא ציין כי נפגש לראשונה עם רבין בעת שכיהן כשר ביטחון ודן איתו בנושא הלביא. ב־1991 ביקש ממנו רבין להצטרף לצוותו לקראת הפריימריס והבחירות הכלליות. חיים אסא: "בתור חוקר ביצועים בחיל האוויר אני עסוק כל הזמן בלחפש את נקודות הכשל, איפה יהיה הכישלון ושם אני מחפש את התרופה. לא איפה אני אנצח, אלא איפה אני אפול. יצחק אמר לי בנוכחות כולם: אם אנחנו לא לוקחים 61 מנדטים בקואליציית שמאל, מרצ וערבים כבלוק אני מחזיר את המפתחות". (טלי ליפקין־שחק בריאיון עם חיים אסא,2011, באדיבות מרכז רבין) ואז הקמפיין התחיל לרוץ.