אמנויות היצירה השונות עיצבו את הזיכרון של המלחמה. הפרק הראשון מתמקד בייצוגי המלחמה בציור ובפיסול. הפרק השני עוסק בצילום המלחמה. הפרק השלישי דן במלחמה בקולנוע, והפרק הרביעי והאחרון – בכתיבה על מלחמה. מן החקירה של ייצוגי המלחמה באמנויות השונות עולה ממצא רב־משמעות: מ־1914 ועד היום, התפתחה בחלקים מסוימים בעולם דה־לגיטימציה של המלחמה כאמצעי לפתרון עימותים בין אומות. אחת הסיבות לכך היא שהציור, הקולנוע, הצילום, הפרוזה והשירה סיפקו לנו פנים רבות ושונות של המלחמה. משום כך, התדמית ההרואית והרומנטית של המלחמה והלוחמים, שהייתה דומיננטית במאה ה־19, פינתה את מקומה עם הזמן לתדמית שונה של עימותים מזוינים, שבה נתפסה המלחמה כאסון; סיפורי הקורבנות עמעמו במידה רבה את סיפורי הגיבורים. מהן ההשלכות החברתיות והפוליטיות של שינוי מהותי זה באופן שבו מגובש זיכרון המלחמה? זוהי, כך מראה לנו הכותב, סוגיה בעלת חשיבות אוניברסלית שנותרה עדיין פתוחה.
על פי וינטר, המלחמה במאה ה־20 היא תופעה טראומטית, מצב קיצון המשאיר משקעים קשים, ולא רק אצל אלה שחוו אותה ישירות – חיילים ואזרחים כאחד, אלא גם במעגלים הרחבים מאוד הסובבים אותם. אין ספק, ספרו של וינטר רלוונטי מאוד לציבור הישראלי למוד המלחמות ושתודעתו ספוגה בזיכרון ובמיתוסים של מלחמות צבאיות.
פרופ' ג'יי וינטר הוא חוקר בעל שם עולמי בהיסטוריה התרבותית של המלחמה המודרנית ובמיוחד של מלחמת העולם הראשונה והשפעותיה. בתחילת דרכו האקדמית לימד באוניברסיטה העברית בירושלים ולאחר מכן באוניברסיטאות ווריק, קיימברידג', קולומביה וייל. וינטר פרסם והיה שותף לעריכתם של עשרות ספרים, כתב שורה ארוכה של מאמרים, ואף השתתף בהפקה של סדרת הטלוויזיה של ה־CBB: The Great War and the Shaping of the 20th Century1914-18, שזכתה בפרס אמי.