את מהדי מוסווי פגשתי לראשונה ב-2018 בפסטיבל השירה של פלמה דה מיורקה. הוא הגיע לשם מלילהאמר שבנורווגיה ועימו המשוררת פאטמה אח'תסארי. ידענו שהם גולים, ידענו ששומריו של הגבול האיראני כיוונו רובים לעברם בעת בריחתם משם, אבל לא ידענו לאיזה גובה יכול הר הבדידות לצמוח בטיפוגרפיה של הגוף. מוסווי היטיב לנסח זאת בדרך השלילה: "אין לי הר להישען עליו ברגעי שבר". במקום אחר הוא מתאר שחייה "בים המוות". הרצון להישען או לשחות הוא מטפורה לאות קין, כלומר עקירת השירה מהערבסקות של השפה האיראנית וניסיון כמעט נואש להכיר לשורשיה את יערות השלג של נורווגיה.מכל האנשים שהיו בפלמה דה מיורקה, בחרו מהדי ופאטמה להתחבר עם ליאורה – בת זוגי. הם ידעו שהדרכון שלה ישראלי, ובכל זאת הרגישו (בעיקר הוא) שדווקא היא יותר מכולם תדע לנגב דמעה ולפרוץ במחיאות כפיים לכבוד סיפורם רגע אחרי סיומו, בעיקר בנוגע לשורות החזקות כל כך שבחרו לקרוא כדי להרים את דגלי ההתרגשות אל ראש התורן.מהדי מוסווי הוא משורר שראוי להשוותו לכפפת אגרוף יותר מכל אחד אחר. הוא מכיר את העור הקשה, עור היכול לפוצץ פרצוף, אולם גם הבִּטְנָה הרכה המסתתרת מתחת לעור הזה עשויה לאפיין אותו. שירתו, אם נשתמש במונחי האגרוף, היא לא פחות מנוקאאוט. כמה אני שמח שכעת אפילו העברית של המתרגמת אורלי כהן מאירה לו פנים.
רוני סומק