רומן הביכורים של עדי אלבלה אלֵד הוא הישג ספרותי נדיר ומרגש, מרשים ומפתיע בעוצמתו ובבשלותו. הרומן כתוב בגוף ראשון ובמרכזו צעיר בשנות השלושים, שברירי ורגיש, המתמודד תוך כדי תהליך התבגרות איטי עם עולם פנימי לא יציב (מה שהחברה ה"מתוקנת" והלשון הקלינית יגדירו כהפרעה נפשית) שבו הגבולות בין דימיון ומציאות לא קיימים, ממש כמו בספרות או בקולנוע ובאומנות בכלל.

בעולמו של אֵלֵד הוא מפיק סרט בכיכובם של המתים במשפחתו עימם הוא מצוי בקשר קבוע, הוא משלים תסריט, מחלק תפקידים, מחפש אתרים לצילום ורודף אחרי הפרטים האחרונים הקשורים ביצירת הסרט שהופך לתכלית חייו ונוגע גם בפרקים אפלים בתולדות האנושות, שהרי המתים במשפחתו נרצחו על-ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה והדי זיכרונות והזיות מאותם מאורעות צצים בערבוביה בתודעתו של אלד ונוכחים אצלו, ממש כשם שהם קיימים ונוכחים בתודעה הויזואלית הישראלית בכלל. אולם מתברר שפרשת הפקת הסרט איננה רק פרי הדימיון ושלפחות בעבר היה ניסיון אמיתי וטראומטי למדי להפיק סרט, ניסיון כושל שהותיר באלד צלקות עמוקות בעיקר בשל קשרי ניצול רומנטיים שהסתיימו במפח נפש.

אלד מאפשר לעדי אלבלה לפרום עד דק את גבולות הריאליזם השגור ולפרוץ נתיב אמין ואותנטי אל מחוזות דקים ועדינים שמזכירים לנו עד כמה המציאות שלנו פגיעה ושברירית.