|
|
ללא דירוג
|
|
תקציר הספר
הגיליון שלפניכם מבקש, בעקבות ברנר, לשרטט מהלך עכשווי של הערכת עצמנו. הערכת עצמנו באין כרכים – באין טקסטים מכוננים להיתלות בהם, אבל גם באין מנהיגים להיתלות בהם; לא במישור הפוליטי וגם לא במישור הספרותי.
רבות דובר על ניתוצה של דמות הצופה לבית ישראל כסופר בעידן שלנו – העידן שלאחר דור הנפילים; עמוס עוז, א.ב. יהושע – מי יהיה הסופר המוכיח בשער של דורנו והאם בכלל צריך לקום אחד כזה? נדמה לי שספרותנו מוכיחה ששום צופה אינו בנמצא – אולי משום שאת מה שקרה איש מאיתנו לא צפה ולא יכול היה לצפות ואולי כי גם ה"כאן" עומד כרגע בסימן שאלה. האם יישאר "כאן"? האם יישאר מרכז ספרותי עברי בישראל בסוף כל זה? ובכל זאת, אנחנו לא אומרים נואש. בעקבות ברנר אנחנו מבקשים להעריך את עצמנו, או לפחות את מה שנשאר מאיתנו, ואנחנו רוצים לעשות זאת במלוא העוז של המבע הספרותי בעברית.
בגיליון התכנסו כמה מטובי הסופרים ואנשי הספרות הפועלים היום – בארץ וגם בתפוצות – לכבודו של אחד הז'אנרים היפים מכול: ז'אנר המסה האישית-ספרותית. עמוס עוז – צופה לבית ישראל של שעתו – אמר פעם שהוא כותב מסות כשהוא יודע מה הוא רוצה להגיד ואילו פרוזה הוא כותב כשהוא לא יודע מה הוא רוצה להגיד. אבל נדמה שז'אנר המסה האישית-ספרותית מבקש לבחון מחדש את ההפרדה הנחרצת הזו, וכותבי הגיליון גם הם מאתגרים אותה, כל אחד על פי דרכו. כל אחד מהם מבקש לכתוב את הבלתי נכתב והם יודעים מה הם רוצים לומר עליו, לפעמים גם נגד השתקה וסתימת פיות; בין אם דרך הפריזמה של מי שנמצא "שם", כמו למשל במסות שכתבו ראובן נמדר, ארי ליברמן וג'וליה פרמנטו-צייזלר, או דרך הפריזמה של מי שנמצא כאן, ומבקש לומר את כל מה שנאסר עליו להיאמר באקלים הפוליטי הנוכחי השורר בישראל, כמו למשל במסה שכתבה אורית פוטשניק.
אני רוצה להודות לכל משתתפי הגיליון – למיכל בן-נפתלי, לראובן נמדר, לארי ליברמן, לג'וליה פרמנטו-צייזלר, לנוית בראל, ליהונתן דיין, לנועה שורק, למיה סביר, לדנה לובינסקי, לעידו בלס, לדנה שוופי, לאורית פוטשניק, ליהודית רותם, לדורית זילברמן ולרבקה איילון – על האומץ, על היושרה, על הכנות הבלתי מצויה, וגם על האהבה לכתיבה ולספרות העברית. וכפי שכבר נאמר, כל החשבון עוד לא נגמר.
שלכם,
תמר מרין
עורכת מאזניִם
רבות דובר על ניתוצה של דמות הצופה לבית ישראל כסופר בעידן שלנו – העידן שלאחר דור הנפילים; עמוס עוז, א.ב. יהושע – מי יהיה הסופר המוכיח בשער של דורנו והאם בכלל צריך לקום אחד כזה? נדמה לי שספרותנו מוכיחה ששום צופה אינו בנמצא – אולי משום שאת מה שקרה איש מאיתנו לא צפה ולא יכול היה לצפות ואולי כי גם ה"כאן" עומד כרגע בסימן שאלה. האם יישאר "כאן"? האם יישאר מרכז ספרותי עברי בישראל בסוף כל זה? ובכל זאת, אנחנו לא אומרים נואש. בעקבות ברנר אנחנו מבקשים להעריך את עצמנו, או לפחות את מה שנשאר מאיתנו, ואנחנו רוצים לעשות זאת במלוא העוז של המבע הספרותי בעברית.
בגיליון התכנסו כמה מטובי הסופרים ואנשי הספרות הפועלים היום – בארץ וגם בתפוצות – לכבודו של אחד הז'אנרים היפים מכול: ז'אנר המסה האישית-ספרותית. עמוס עוז – צופה לבית ישראל של שעתו – אמר פעם שהוא כותב מסות כשהוא יודע מה הוא רוצה להגיד ואילו פרוזה הוא כותב כשהוא לא יודע מה הוא רוצה להגיד. אבל נדמה שז'אנר המסה האישית-ספרותית מבקש לבחון מחדש את ההפרדה הנחרצת הזו, וכותבי הגיליון גם הם מאתגרים אותה, כל אחד על פי דרכו. כל אחד מהם מבקש לכתוב את הבלתי נכתב והם יודעים מה הם רוצים לומר עליו, לפעמים גם נגד השתקה וסתימת פיות; בין אם דרך הפריזמה של מי שנמצא "שם", כמו למשל במסות שכתבו ראובן נמדר, ארי ליברמן וג'וליה פרמנטו-צייזלר, או דרך הפריזמה של מי שנמצא כאן, ומבקש לומר את כל מה שנאסר עליו להיאמר באקלים הפוליטי הנוכחי השורר בישראל, כמו למשל במסה שכתבה אורית פוטשניק.
אני רוצה להודות לכל משתתפי הגיליון – למיכל בן-נפתלי, לראובן נמדר, לארי ליברמן, לג'וליה פרמנטו-צייזלר, לנוית בראל, ליהונתן דיין, לנועה שורק, למיה סביר, לדנה לובינסקי, לעידו בלס, לדנה שוופי, לאורית פוטשניק, ליהודית רותם, לדורית זילברמן ולרבקה איילון – על האומץ, על היושרה, על הכנות הבלתי מצויה, וגם על האהבה לכתיבה ולספרות העברית. וכפי שכבר נאמר, כל החשבון עוד לא נגמר.
שלכם,
תמר מרין
עורכת מאזניִם
פרסומת
לקט ספרים מאת מחברים שונים
לצפיה ברשימה המלאה, עבור לדף הסופר של מחברים שונים