מימי 'חיבת ציון' בסוף המאה התשע עשרה ועד לשנותיה הראשונות של מדינת ישראל ניסו אישים ציונים ליישב את הסתירה שבין מוצאם וחינוכם האירופיים לבין תפיסתם העצמית כבני המזרח השבים לכור מחצבתם. אנשים אחים אנחנו: הפנייה מזרחה בהגות הציונית בוחן את הדרך שבה פיתחו הוגים ומחברים ציונים השקפות ששילבו בין ציונות לבין תפיסות על-לאומיות, מתוך שאיפה לשיתוף פעולה עם עמי המזרח, ובראשם ערביי ארץ ישראל.
גיבוריו של ספר זה ביקשו לראות במרחב הערבי שבו שוכנת ארץ ישראל את מקומם הטבעי של היהודים, וראו ביהודים עם שֵמי השב אל מקורו שבמזרח, לחיות לצד אחיו לגזע. הם ביקשו למצוא ביהדות זיקה דתית ותרבותית אל האסלאם, וראו את העליות הציוניות לארץ ישראל כשיבה של בנים גולים מאירופה אל אסיה, היבשת המתעוררת לתחייה.

רעיון 'תחיית המזרח', שהיה לו תפקיד מרכזי בתודעה העצמית הציונית, זוכה בספר לדיון ראשון מסוגו, לצד ניתוח חלוצי של התפיסות הציוניות הפן-מזרחיות. הספר מזמין למפגש עם הוגים מקוריים שקצתם טרם זכו לעיון של ממש, ומציג את כתיבתם כחלק מתופעה כלל-עולמית של הגות אנטי-אימפריאליסטית ופן-מזרחית שרווחה בקרב אינטלקטואלים רבים באסיה ובמזרח התיכון. מבט השוואתי זה שופך אור על צד על-לאומי נשכח בהגות הציונית, שפעלה בתוך המסגרות של זמנה ועיצבה לאורן את תמונת העתיד היהודי.