“רוח נכנסה מבעד לחלון ועיניי שנפקחו פנו אל הווילון המתמלא ומתקמר. הוזה למחצה ישבתי מול הרוח הלובשת צורה, מקשיב־לא־מקשיב להמיית יונה על הגג, עד שהתגבשו הרהוריי שוב לכדי ניסוח שלם, ניסוח שהתייצב לפניי זר ונבדל כאילו לא מקרבי בא, כאילו לא בקרבי האפלה שבה נולד: ד’אלבה הצליח להחיות את האור במילותיו על פְרה אנג’ליקו, אך ברישומֵי דיוקנו העצמי – שם אדם שרוי בחשכה. גופי נרתע, כנדחף לאחור ממה שנתחוור לי עצמי באותו רגע, מניסוח זה שקם בי פתאום, הדברים נדמו כה חדים וברורים, נדמה היה שהוטחו בי, בגופי, וכעין פחד התעורר בי, הרגשתי שעליי לעשות דבר מה, הרגשתי שנחשף בפניי דבר המחייב פעולה, וראשית לכול, ידעתי, עליי להביט שוב בסדרת הדיוקנאות.”

שלוש נובלות שזירתן היא איטליה ושגוללות את התימות הגדולות של הסיפור האנושי – אהבה, אמונה, גוף ואבל – סביב ציר הנושא הקבוע בשלושתן: האמנות.

שם הספר
עיר אהבה
פריחת הזיכרון
המבט המופנה לאחור
גדרות : שירים
הזמנים המתים