ינינה השלס-אלטמן, בשנות ה-80 לחייה, ילידת העיר לבוב בפולין, עלתה לארץ ב-1950, אחרי סיום בחינות הבגרות שלה, בעקבות מכתב ששלחה לה מירושלים אחות אביה. היא זכתה לראות את דודתה פעם אחת בלבד. מיד לאחר מכן היא נפטרה.
ינינה היא דוקטור לכימיה וסופרת. במהלך הקריירה המקצועית שלה (לאורך 40 שנה), עבדה בטכניון בחיפה, במכון וויצמן ובאוניברסיטת מינכן. לוחמת ותיקה למען זכויות האדם, שיוויון ושלום. לקחי המלחמה בדבר קדושת החיים והמאבק בכל עוולה, פגיעה או ניצול, מנחים אותה לאורך כל חייה.
"העיר לבוב שלי היום אינה במקום גיאוגרפי מוגדר", היא אומרת, "היא בכל מקום שמערערים בו את יציבות חייהם של בני אדם ומאלצים אותם לעזוב את הכפרים והערים שנולדו בהם. לבוב שלי נמצאת בכל מקום שבני אדם מאבדים בו את יקיריהם בתנאים אכזריים".
בעשר השנים, לאחר יציאתה לפנסיה, התעמקה בשאלה שהעסיקה אותה שנים רבות: כיצד קרה שבגרמניה, שמדעניה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היו בין הטובים בעולם, צמח משטר נאצי, אכזרי, שהשתלט על אירופה כולה. בנוסף לכך ריתקו אותה אותם אנשים בתוך גרמניה עצמה שהעזו להפגין התנגדות למשטר. בעקבות אותן עשר שנים, ראה אור בעברית ספרה "הוורד הלבן" – סטודנטים ואינטלקטואלים לפני ואחרי עלייתו של היטלר לשלטון. בנוסף לספר זה פרסמה עוד 4 ספרים, שניים מתוכם בשם בדוי – צביה איתן (בעקבות שמות בניה: צבי ואיתן). הרומן הראשון פרי עטה "הם עוד חיים" (1969) זיכה אותה בפרס אקו"ם.
כיום מתגוררת בחיפה., עם בעלה – קלמן אלטמן – פרופסור לפיסיקה. לזוג שני בנים.

ינינה השלס-אלטמן, בשנות ה-80 לחייה, ילידת העיר לבוב בפולין, עלתה לארץ ב-1950, אחרי סיום בחינות הבגרות שלה, בעקבות מכתב ששלחה לה מירושלים אחות אביה. היא זכתה לראות את דודתה פעם אחת בלבד. מיד לאחר מכן היא נפטרה.
ינינה היא דוקטור לכימיה וסופרת. במהלך הקריירה המקצועית שלה (לאורך 40 שנה), עבדה בטכניון בחיפה, במכון וויצמן ובאוניברסיטת מינכן. לוחמת ותיקה למען זכויות האדם, שיוויון ושלום. לקחי המלחמה בדבר קדושת החיים והמאבק בכל עוולה, פגיעה או ניצול, מנחים אותה לאורך כל חייה.
"העיר לבוב שלי היום אינה במקום גיאוגרפי מוגדר", היא אומרת, "היא בכל מקום שמערערים בו את יציבות חייהם של בני אדם ומאלצים אותם לעזוב את הכפרים והערים שנולדו בהם. לבוב שלי נמצאת בכל מקום שבני אדם מאבדים בו את יקיריהם בתנאים אכזריים".
בעשר השנים, לאחר יציאתה לפנסיה, התעמקה בשאלה שהעסיקה אותה שנים רבות: כיצד קרה שבגרמניה, שמדעניה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היו בין הטובים בעולם, צמח משטר נאצי, אכזרי, שהשתלט על אירופה כולה. בנוסף לכך ריתקו אותה אותם אנשים בתוך גרמניה עצמה שהעזו להפגין התנגדות למשטר. בעקבות אותן עשר שנים, ראה אור בעברית ספרה "הוורד הלבן" – סטודנטים ואינטלקטואלים לפני ואחרי עלייתו של היטלר לשלטון. בנוסף לספר זה פרסמה עוד 4 ספרים, שניים מתוכם בשם בדוי – צביה איתן (בעקבות שמות בניה: צבי ואיתן). הרומן הראשון פרי עטה "הם עוד חיים" (1969) זיכה אותה בפרס אקו"ם.
כיום מתגוררת בחיפה., עם בעלה – קלמן אלטמן – פרופסור לפיסיקה. לזוג שני בנים.