דבורה עומר נולדה בשנת 1932 בקיבוץ מעוז חיים כבת למשפחת מוסינזון. הוריה התגרשו בילדותה. כשהייתה בת 11 נהרגה אמה בתאונת אימוני ירי של ההגנה. כיוון שאסור היה לומר לבריטים את הסיבה האמיתית, הומצא סיפור כיסוי שאמה התאבדה, וכך נאמר גם לה. את סיבת המוות האמיתית של אמה גילתה עומר רק בבגרותה. אביה היה משה מוסינזון (אחיו של הסופר יגאל מוסינזון), שערך את עיתון הנוער העובד, "במעלה", שם גם פירסמה את סיפוריה הראשונים. בזמן העדרותו של אביה מהארץ בשליחות הבריגדה גדלה עומר בקיבוץ לבדה.
שימשה כמורה בקיבוץ מעוז חיים ובאותו זמן החלה לפרסם בעיתון "דבר לילדים" מדור בשם "דפי תמר" (1955), שנכתב כיומן של נערה בת קיבוץ. מדור זה הפך מאוחר יותר לסדרת ספרים, שהראשון בהם, "דפי תמר", יצא לאור בשנת 1959. זו הייתה ההתחלה שבעקבותיה באו עשרות ספרים נוספים ועומר הפכה לאחת הסופרות האהובות על הילדים ובני הנוער בישראל. בין השנים 1960 - 1964 לימדה בבית ספר יהודי בעיר ויניפג שבקנדה, כאחת השליחות הראשונות שם.
בשנת 1967 פרסמה את הספר "הבכור לבית אב"י" שעסק בילדותו של איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, שאת הרעיון לפרסמו קיבלה בעקבות שמיעת סיפורו של אהוד בן יהודה, על ילדותו הקשה בצל אביו. לאחר הצלחת הספר (למרות חששות שהובעו בפניה שהנוער לא ירצה לקרוא על דמות היסטורית), פרסמה ביוגרפיות נוספות המעובדות לקריאת בני נוער ועוסקות בדמויות מתולדות הציונות והיישוב העברי, בהם: "שרה, גבורת ניל"י" (על שרה אהרונסון) "לאהוב עד מוות" (על זהרה לביטוב), "קול קרא בחשכה" (על הרצל ומשפחתו), "דמעות של אש" (על צביה לובטקין), "אל ראש ההר" (על דוד בן גוריון), "בדהרה" (על מניה שוחט, ממנהיגות "השומר") ו"נשבעתי אמונים" (על ימי ילדותו ונעוריו של יצחק רבין). ביוגרפיות אלה מובאות בצורה קלה וידידותית ומקרבות את הקוראים אל הגיבורים עליהם היא כותבת.
דבורה עומר זכתה במספר פרסים כהוקרה על פועלה בתחום ספרות הילדים והנוער, בהם פרס זאב, פרס למדן, עיטור אנדרסן על ספרה "דמעות של אש"‏, בשנת 2005 הוענק לה פרס שרת התרבות בקטגוריית ילדים ונוער וב-2006 הוענק לה פרס ישראל על תרומתה לתרבות הישראלית.
בשנות חייה האחרונות מיעטה עומר להיחשף לתקשורת בעקבות מצבה הבריאותי הרופף. הלכה לעולמה ב-2 במאי 2013. השאירה אחריה בעל - שמואל עומר, לשעבר מנכ"ל תיאטרון הבימה, שלושה ילדים וכן נכדים. התגוררה במושב כפר מעש, ושם גם נקברה ב-5 במאי 2013‏
[לקוח מתוך ויקיפדיה]

דבורה עומר נולדה בשנת 1932 בקיבוץ מעוז חיים כבת למשפחת מוסינזון. הוריה התגרשו בילדותה. כשהייתה בת 11 נהרגה אמה בתאונת אימוני ירי של ההגנה. כיוון שאסור היה לומר לבריטים את הסיבה האמיתית, הומצא סיפור כיסוי שאמה התאבדה, וכך נאמר גם לה. את סיבת המוות האמיתית של אמה גילתה עומר רק בבגרותה. אביה היה משה מוסינזון (אחיו של הסופר יגאל מוסינזון), שערך את עיתון הנוער העובד, "במעלה", שם גם פירסמה את סיפוריה הראשונים. בזמן העדרותו של אביה מהארץ בשליחות הבריגדה גדלה עומר בקיבוץ לבדה.
שימשה כמורה בקיבוץ מעוז חיים ובאותו זמן החלה לפרסם בעיתון "דבר לילדים" מדור בשם "דפי תמר" (1955), שנכתב כיומן של נערה בת קיבוץ. מדור זה הפך מאוחר יותר לסדרת ספרים, שהראשון בהם, "דפי תמר", יצא לאור בשנת 1959. זו הייתה ההתחלה שבעקבותיה באו עשרות ספרים נוספים ועומר הפכה לאחת הסופרות האהובות על הילדים ובני הנוער בישראל. בין השנים 1960 - 1964 לימדה בבית ספר יהודי בעיר ויניפג שבקנדה, כאחת השליחות הראשונות שם.
בשנת 1967 פרסמה את הספר "הבכור לבית אב"י" שעסק בילדותו של איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, שאת הרעיון לפרסמו קיבלה בעקבות שמיעת סיפורו של אהוד בן יהודה, על ילדותו הקשה בצל אביו. לאחר הצלחת הספר (למרות חששות שהובעו בפניה שהנוער לא ירצה לקרוא על דמות היסטורית), פרסמה ביוגרפיות נוספות המעובדות לקריאת בני נוער ועוסקות בדמויות מתולדות הציונות והיישוב העברי, בהם: "שרה, גבורת ניל"י" (על שרה אהרונסון) "לאהוב עד מוות" (על זהרה לביטוב), "קול קרא בחשכה" (על הרצל ומשפחתו), "דמעות של אש" (על צביה לובטקין), "אל ראש ההר" (על דוד בן גוריון), "בדהרה" (על מניה שוחט, ממנהיגות "השומר") ו"נשבעתי אמונים" (על ימי ילדותו ונעוריו של יצחק רבין). ביוגרפיות אלה מובאות בצורה קלה וידידותית ומקרבות את הקוראים אל הגיבורים עליהם היא כותבת.
דבורה עומר זכתה במספר פרסים כהוקרה על פועלה בתחום ספרות הילדים והנוער, בהם פרס זאב, פרס למדן, עיטור אנדרסן על ספרה "דמעות של אש"‏, בשנת 2005 הוענק לה פרס שרת התרבות בקטגוריית ילדים ונוער וב-2006 הוענק לה פרס ישראל על תרומתה לתרבות הישראלית.
בשנות חייה האחרונות מיעטה עומר להיחשף לתקשורת בעקבות מצבה הבריאותי הרופף. הלכה לעולמה ב-2 במאי 2013. השאירה אחריה בעל - שמואל עומר, לשעבר מנכ"ל תיאטרון הבימה, שלושה ילדים וכן נכדים. התגוררה במושב כפר מעש, ושם גם נקברה ב-5 במאי 2013‏
[לקוח מתוך ויקיפדיה]