עולמם של השירים מתגלה דווקא בהעלמו, מתגלה ככל שהיה לאבדן. השירים שטים בצללים, אך אינם מפזרים אותם אלא משוטטים ביניהם ויחד עמם מתמזגים לדרך – "מבינות לחורש שבצדי הדרך רפרפה תמונה ואבדה, ומיד היתה חוזרת ומרפרפת, וצלה הולך וגדל לאלכסונה של הדרך". המשוטט אינו מעניק למראות החולפים על פניו קול, כי אם משמר את אילמותם: אור אילם, פעוט שלא יבקש דבר, אדם שאבד לו צלו ושאר נופיו של המסע הזה אינם מחזירים הד של תשובה לשאלותיו של המשורר, אלא קונים להם ממשות בשתיקתם. בהידום הקול מגיעה השירה הזו, והנה עשירה לאין מידה, אל ספה של ההתגלות....

ספרו הראשון של יעקב וקסלר "צללים וחבצלות" נגלה לי כחלל עמוק, מהדהד, שאינו מדבר אלא פועם, מדבר לא בשיח אלא בעוצמת התיאור, שקשה לחדור לפעימתו התהומית. ספרו החדש של המשורר הוא יציאה מאותו חלל אל הפנייה הישירה, הדיבור, השיח. ספר השירים בוקע מן השירה הפונה אל עצמה, אל השירה היוצאת מעצמה אל הקורא, מדברת אליו ועמו. שירי הספר הקודם ניחנו בעוצמה לירית ובעושר דימויים, שהביאו את הקורא אל ספה של התגלות. שירי ספר זה ניחנו ביושרת לשונם, ובכוחם לקיים קשר ישיר וגלוי עם הקורא. אלה גם אלה הולמים על לבו של הקורא במנגינה ובמקצב מפעם. שירת המשורר יוצאת מן הפנים אל הפנייה - לעצמי, לעולם, לאלוהים, לאובדן, להרהורים ולזיכרונות קרובים ורחוקים, שלכל אחד מאיתנו יש במשעול חייו. בכך מעוררת השירה את ההתבוננות של הקורא אל עצמו, אל שירת חייו הוא. השירה מתארת עולם של ניגודים שבשלמות, מבלי להשלים עמם - געגועים, אכזבה, תקווה, התרסה, אובדן, אהבה, נחמה, שאלות ללא תשובות, רגעים של כאב והבלחים של תקווה. כל זאת נמצא במפגש הבלתי אמצעי עם שירי המשורר, המדברים אל הקורא, מעוררים בו את ההתבוננות בניגודי עולם חייו, וכאילו אומרים - אתה נוגע במה שיש לך ובמה שאיבדת, בתקווה ובשאלה, דרך שירת חייך. השירה של יעקב פתוחה לקוראה והוא נפתח אליה. השירים קוראים לך, ואתה נענה לקריאתם. המשורר משלח את שיריו לחופשי, ואנו עמם. עודד וולקשטיין...