“אני שואלת את סבתא בת כמה היא. היא מהססת, לא בדיוק יודעת: "שבעים, אולי? שבעים וחמש?", אני שואלת אותה באיזו שנה היא נולדה, ואת זה היא יודעת להגיד. 1923. "אז זה אומר שאת כמעט בת מאה," אני אומרת, "בת תשעים ותשע". היא נבהלת: "כל כך אני זקנה? לא ידעתי". ככה היא היתה, סבתא. הבריאות טפו, טפו. הסקרנות קיימת, השכל עובד. רק מה, הזיכרון, אפעס, לא משהו. אבל לומדים להתמודד עם זה, בעיקר כשזו אישה כל כך נעימה שגם”

“אני שואלת את סבתא בת כמה היא. היא מהססת, לא בדיוק יודעת: "שבעים, אולי? שבעים וחמש?", אני שואלת אותה באיזו שנה היא נולדה, ואת זה היא יודעת להגיד. 1923. "אז זה אומר שאת כמעט בת מאה," אני אומרת, "בת תשעים ותשע". היא נבהלת: "כל כך אני זקנה? לא ידעתי". ככה היא היתה, סבתא. הבריאות טפו, טפו. הסקרנות קיימת, השכל עובד. רק מה, הזיכרון, אפעס, לא משהו. אבל לומדים להתמודד עם זה, בעיקר כשזו אישה כל כך נעימה שגם”