דורית אבוש

דורית אבוש

סופר


1.
"קול שני" הוא מסע מרתק בשני סיפורים בעקבות הזהות האישית. בסיפור "בית-רעים" מאבד מייקל, פיסיקאי מבריק בן 43, את הזיכרון לגבי חייו שמגיל 32 ואילך. טווח הזיכרון המיידי שלו אינו עולה על שעות אחדות, והוא נידון לדשדש בהווה מתמשך, לזרום בלי כיוון בין רשמים מבודדים. משפחתו משכנת אותו בבית-אבות, עם זקנים הנאחזים בחלל המיידי הסובב אותם: גם הם נפלטיו של זרם הזמן, שעברם הוא מיפלט להם. הדמות-המספרת היא פסיכולוגית המטפלת במייקל, וגם מתאהבת בו. אבל אין היא יכולה להיקלט אצלו כדמות אחת: כדי לחדור לעולמו עליה להקריב את זהותה וללבוש דמות של כפילה מעברו הלא-מחוק – אחות אשתו-המתה. את "פיתום" ניתן לקרוא כסיפור אנאלוגי, משלים, על זהות חצויה גברית. המספר הוא מורה להתעמלות נשוי, המתאהב באחד מתלמידיו. במקביל להתפתחות יחסיו עם הנער (כבמין סיפור 'לוליטה' גברי) הוא חוזר לתחביב מימי נעוריו: אמנות הפיתום (המוציא קולות כאילו באו מבובה). הן בכתיבה ה"מרוסנת" של הסיפור הראשון והן בחושניות הסוחפת של השני מביאה דורית אבוש קול חדש, מרשים, לפרוזה העברית והתבוננות במגזר נושאים נדיר בפרוזה זו. היא בוחרת באופן מבריק במצבים יוצאי-דופן לצורך הארת שאלות חיים מרכזיות, ומגישה לנו סיפורת משובחת ומרתקת. ...

2.
בגיל 33 נשאבת גיבורת הספר, חוקרת של מצריים העתיקה, לכמעט-שנתיים של תמורות סוחפות. היא מחליפה את בני-זוגה, נוטשת את מקצועה האקדמי, הופכת למקדמת-מכירות של תרופה לאסתמה, ומאבדת את אחותה התאומה. בהיטלטלויותיה על-פני שלוש יבשות מתערבבים חייה בחייהן של שורת דמויות צבעוניות, כגון נזירה שהיתה בעבר מאלפת פילים בקרקס, אמריקנית הכותבת ספר על ורמר ומתמוטטת בעקבות גניבת ציור שלו, ומיליונר איטלקי הבונה מוזיאון לאמנות ביפו. לבסוף היא מוצאת את עצמה כלואה בקומה ה-17 של מגדל-דירות במנהטן, נתונה להתקפי חרדה המתגלים בסימפטומים גופניים מתעתעים. מצד אחד, 'לב משוגע' הוא ספר גופני מאוד, שופע מבטים קדחתניים, בין ביצירות אמנות ובין בגוף הגברי והנשי. מרדפה העיקש והפולחני של הגיבורה אחר מין פרוע צובע את מחציתו הראשונה, ואילו התיאור הקומי של הסימפטומים הגופניים שלה לאחר מות תאומתהּ צובע את מחציתו השנייה. כאן וכאן מקלף הספר בקלילות את קלישאותיה של שפת הרגש ומתאר תשוקה נשית או התקפי חרדה בכתיבה מעורטלת, מדויקת ושנונה. אבל "לב משוגע", עם הדמיון העליז והפרוע שבו, עם עיסוקיה המשעשעים של הגיבורה במחלות ובתקלות פיזיות, ועם שפע ההסתכלויות האובססיביות בחומרים, בציורים ובארכיטקטורה – הולך ומתגלה לקוראיו כמסע נפשי סמוי, כמין רומאן של חניכה מאוחרת, שבסופו אולי נפתחת לגיבורה שלו הזדמנות להתחלה של חירות חדשה. דומה שהישגו הגדול של הספר הוא באירוניה ובהומור של אבוש, האורבים לגיבורה שלה מאחורי כל פינה. אבוש שמה בפיה טקסט ששוב-ושוב חושף אותה מבלי משים ונעשה מקור בלתי-נדלה לתענוגות קריאה. דורית אבוש היא פרופסור לבלשנות באוניברסיטת קורנל, ומחלקת את זמנה בין איתקה ליפו. ...

3.
4.

מעבר להיותו ספר מפרה, מלא תיאורים אומנותיים ומחדד תפיסה כזו או אחרת על חרדות, על עצמאות שיקרית, ועל תרבויות שונות. אבוש מתארת מסע פרידה הכו... המשך לקרוא
3 אהבו · אהבתי · הגב
כתיבה רעננה ומעניינת. בלשון פשוטה ויומיומית מטפלת דורית בשאלות זהות מעמיקות. נהניתי (מהסיפור הראשון בנתיים). ... המשך לקרוא
ספר טוב. אהבתי במיוחד את הנובלה השניה. שני סיפורים על אנשים חסרי זהות. בראשון אישה שאם אינה מאוהבת בגבר כאילו אינה קיימת, וסיפור השני גבר ש... המשך לקרוא





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ