מה הקשר בין מיכה שטרית לנתן אלתרמן? ובין שניהם לבוב דילן? איך השתנתה דמות המשורר בדור שאחרי יונה וולך? למה אי אפשר ולא צריך לדעת מי היא דליה פלח "באמת"? מה קרה לעולמות הדמיון של המשוררים הצעירים בין האוברדראפט לסופרפארם? ומעל הכל: האם יש עוד סיכוי בתרבות הישראלית לחלומות אוטופיים, האם בכלל יש בהם עוד צורך? לפרופ´ נסים קלדרון התשובה על כך ברורה: "חלומות אוטופיים הם צורך ענק שלנו, לא תפנוקים קטנים". וכאשר משוררים שונים מאוד זה מזה כדליה רביקוביץ, נתן זך או חיים גורי מקטינים במכוון ובשיטתיות את דמות המשורר שלהם ומוותרים על עולמות הדמיון שהציעו לקוראיהם קודם לכן - הם מאותתים על שבר תרבותי, ובה בעת מתמודדים איתו בהצלחה. בדיוק בנקודה זו נכנסים הזמרים-כותבים של הרוק: קלדרון מתאר את הרוק הישראלי כאמנות שממשיכה - בדרכים משלה - את השבילים התרבותיים שפילסה השירה העברית. כאשר אלמנטים חשובים של אמנות אחת נודדים אל תחומיה של אמנות אחרת מן הראוי לדעתו להביט בשתיהן יחד. לא לטשטש את ההבדלים ביניהן, אך גם לא להתעלם מהקשרים החדשים והמשמעותיים שנוצרו ביניהן, קשרים ישראליים מובהקים. במעקב אחר ההתמודדות של השירה והרוק, יחד ולחוד, עם "היום השני" של התרבות הישראלית, מתמקד קלדרון ביחס לעולמות הדמיון. "גם משוררים וגם אמני רוק ענו ועונים על אחד הצרכים האנושיים הראשוניים ביותר: הצורך בעולם נוסף, עולם של דמיון, לצד העולם הריאלי. בתקופה שבה נהרסו הרבה חלומות גדולים, הצליחה המוזיקה הפופולארית לתת לאנשים רבים חלומות שהתאימו להם". לכן ההליכה אל התרבות הפופולארית היא חיונית כל כך בעיני קלדרון. כי יום שני הוא ספר על חלומות: על חלומות תרבותיים גדולים ועל חלומות פרטיים, על חלומות שנסדקו או התנפצו ועל חלומות שהתגלו כסיוטים - אם משום שהתגשמו ואם משום שלא התגשמו - וגם על חלומות שעדיין מקננים מתחת לפני השטח המפוכחים-עד-אימה של התרבות הישראלית. ובמידה לא מבוטלת, זה ספר שהוא עצמו חלום: חלום שלא להיכנע בקלות לניכור המפצל כיום את החברה הישראלית לסקטורים נפרדים ועוינים, המדברים בשפות שונות גם כאשר הם מדברם זה עם זה; חלום לגשר מעל החלוקות לגבוה ונמוך, מרכזי ושולי, אקדמיה ורחוב, לייצר כתיבה השואפת אל הדיבור ואל הביטוי הרגשי החשוף, הישיר, הלא-תיאורטי, מבלי לוותר על אמירות תרבותיות רציניות, מחויבות ורחבות היקף; חלום אוטופי המעז לדבר בשם הצורך - החריף, כשם שהוא מוכחש - בחלומות אוטופיים. זה חלומו של חוקר ומבקר ספרות, שהוא פעיל גם חברתי ופוליטי, לדבר על המתרחש בתרבות הישראלית היום דרך הטקסטים הנכתבים והמושרים שמיוצרים בה, לא במנותק מקהל הקוראים והמאזינים שלהם אלא יחד איתם. והדרך לשיתוף, כך מלמד אותנו קלדרון, עוברת דרך האזנה רגישה ואמפתית לחלומות גדולים שהשירה והרוק מבטאים, גם כשהם באים "דרך הטלוויזיה, דרך חלומות רעים". יגאל שוורץ וטלי לטוביצקי...

כל הגירה היא טראומטית. היא לבטים ומשברים וייסורי נפש: מצוקה רוחנית - נפשית ולעתים גם חומרית: היא מאבק בין ניתוק מתרבות המוצא לבין התערות בארץ הקולטת: בין תחושה של תלישות, ניכור וריק, לבין פרץ של כוחות יצירה שהקיצו מתרדמתם: היא ניתוץ ובנייה, דחייה ומשיכה, ייאוש ותקווה. פלורליסטים בעל כורחם, ספרו המאלף ועתיר הלקחים של נסים קלדרון, דן בשלושה מן הפנים של תופעת ריבוי התרבויות בישראל - חברה של מהגרים ובני מהגרים. הפן הראשון הוא הפוליטי. הישראלים מקיימים את חייהם הפוליטיים לא רק כבעלי דעות שונות, אלא גם כבעלי תרבויות שונות. בהיעדר חוויית הגירה אחידה נגוז אידיאל כור ההיתוך, אך גם הניסיון לחלק את הישראלים לבעלי תרבויות שונות ולהתעלם מן המזיגות הרבות והתרכובות המפתיעות שנרקחו בפוליטיקה הישראלית - לא יצלח. המחבר סבור כי בלי פלורליזם תרבותי, אין סיכוי לחיים פוליטיים ישראליים שיובילו לשלום מדיני ולשוויון חברתי. אבל המכנים המשותפים שבין התרבויות הרבות של הישראלים - גם הם אמת פוליטית. פן נוסף של ריבוי התרבויות הוא הספרות היפה - סופרים ששינו את כתיבתם בעקבות חוויית ההגירה משפות שונות, מאקלימים ומנופים שונים, ומסגנונות חיים שונים: קולם של מהגרים שהיו לבני - בית, וכן סופרים ישראליים שנדרשו לפלורליות תרבותית. הספר עוסק ביצירות כאלה של א.ב. יהושע, של נתן זך, של רונית מטלון, של מאיה קגנסקיה ושל יצחק לאור - באופיין האמנותי ובמגוון הקשריהן. הפן השלישי הוא דיון אידיאולוגי. ריבוי התרבויות הוא נושא לפולמוס מקיף בזירה האקדמית בארצות הברית ובמידה פחותה - באירופה. מה מן השיח הזה על תרבות הגמונית ותרבויות אחרות, על "תרבות האדונים" האירופית לעומת תרבויות המזרח, כוחו יפה לתרבות הישראלית? קלדרון מציע הבחנה בין פלורליזם תרבותי, המסייע לסוציאל - דמוקרטיה ישראלית עדכנית, לבין סקטוריאליות תרבותית - שתהיה בעוכריה. נסים קלדרון מלמד ספרות עברית וקולנוע באוניברסיטת תל - אביב. הוא עורך את כתב העת "מקרוב" (יחד עם גדי טאוב). בין ספריו: בהקשר פוליטי - ארבעה מאמרים על סופרים (1980), פרק קודם - על נתן זך בשנות השישים (1984), והרגשה של מקום (1988)....

אילת שמיר-טוליפמן ונסים קלדרון, מביאים כאן סיפור (``האם אתה רואה את מה שאני שומע``) ומסה (``התבנית והנוף``) שיש ביניהם דיאלוג, הדיאלוג נוצר בזמן אינתיפאדה אל-אקצה. הסיפור של שמיר-טוליפמן מנסה לחדור אל הדינמיקה, ואל האינטימיות, ואל התשוקה, שכולם מעורבים במעשה חקירה של פלסטיני בכלא ישראלי. וזאת באמצעות פירוק והרכבה מחדש של מפגש התודעות בין חוקר ונחקר, של לשון החקירה, ושל הזמן והמרחב בתא, במהלך העינויים. המסה של קלדרון עוסקת בשאלה אילו יחסים ניטוו בין הישראלי כקורא עיתונים לבין הישראלי כקורא של סיפורים ושירים, כאשר הברוטאליות נעשתה יומיומית, קלדרון הוסיף גם עדות על שהייה בניו-יורק, בזמן ההתקפה על העיר, המעבר מן הברוטאליות במקום הישראלי-פלסטיני הקטן אל הברוטאליות במקום האמריקני הענק היה כרוך בהלם-של פרופורציות, אבל גם במחשבה על סמלים רצחניים כאן וסמלים רצחניים שם. כדי לפענח את הברוטאליות הספציפית הזאת, כדי לעקוב אחרי מערבולת הרגשות שהיא מזכירה, ושהיא מחדשת, היה לשני הכותבים צורך לכתוב כתיבה פרגמנטרית, לחבר בין חומרים רחוקים זה מזה. בין הפרגמנטים של אילת שמיר-טוליפמן לבין הפרגמנטים של נסים קלדרון. נמצאים כאן גם הפרגמנטים של יובל שמעוני: שלושה קולות משוחחים זה עם זה בזמן מלחמה. סיפוריה הראשונים של אילת שמיר-טוליפמן ראו אור בחוברות עכשיו. גם ספר הפרוזה הראשון שלה, ``גנסין 3``, ראה אור בהוצאה זו בחורף 1999. נסים קלדרון עורך, יחד עם גדי טאוב, את כתב העת מקרוב. ספרו האחרון, ``פלורליסטים בעל כורחם``, הופיע בהוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן בשנת 2000....

לא משיחי - על הלאומיות אצל אבות ישורון עד ה17- במאי 1977 - ``זכרון דברים`` ליעקב שבתאי ו``ארץ ישראל העובדת`` פוליטי - לא פוליטי - על חנוך לוין להסיר את המרכאות הכפולות - על עמוס עוז...

חלק ראשון: נתן זך, 1960 חלק שני: משה דיין, 1956...