ראשית גילוי נאות: נחום כהן הוא חבר ושותף לדרך ולאמונה בדבר יחודיותה של העיר תל-אביב ותרומתה להיסטוריה של תכנון הערים, ובמיוחד היותה דוגמא, כמעט יחידה להצלחה תכנונית בקנה מידה כזה במאה ה – 20. ביתי תום רופא ערכה את הגרסה האנגלית של הספר, שתורגמה אחר כך לעברית. אין לצפות, אם כן, לביקורת אובייקטיבית כאן. מטרתו של נחום היא להציג לקורא את תכנית גדס בתל אביב בהקשר האינטלקטואלי וההיסטורי שלה, להסביר את ייחודה ואת סוד הצלחתה, ולהפיק ממנה לקחים שניתן ליישם אותם גם היום בתכנון עירוני. לכן הוא נדרש גם להסביר מדוע נשארה תכנית גדס יחידה במינה, ולא שימשה (כמעט, כפי שנראה להלן) כדגם לפיתוח עירוני: לא בארץ וגם לא בעולם הרחב. הספר מסביר את הרקע הפוליטי והתכנוני בתל אביב עד לתכניתו של גדס, ואת העקרונות של שיטתו, ובעיקר את "בלוק הבית" (Home block) שנועד לתת מרחב מגורים מוגן מתנועה עוברת, עם מוסדות ציבור וגן ציבורי בליבו כמוקד של אזור מגורים אינטימי, אך הנמצא בסמיכות קרובה לרחובות המסחריים הראשיים העירוניים שסביבו. הוא מזקק מתוך התכנית את המודל התכנוני ששימש את גדס, ואשר ניתן לשחזר אותו גם בבואנו לתכנן שכונות נוספות לעיר תל-אביב, או ערים אחרות בארץ. נחום מצר על כך שלפני תחילת עבודתו של גדס, התפתחותה של תל-אביב, אשר היתה עשויה טלאים טלאים של שכונות שהתפתחו זו אחר זו על פי אפשרויות רכישת הקרקע ואשר תוכננו כל אחת בנפרד וללא תכנית כוללת, יצרה נתק בין העיר היהודית והערבית שלדרומה. כאן לדעתי, לוקה בחסר הניתוח של נחום, משום שאחד מהדברים המופלאים בתכנית גדס, ושיטת התכנון שעליה התבסס היתה יציאתה מתוך סקר מפורט של הסביבה והתאמתה לקונקסט העירוני שבו היא נמצאת. כך דאג גדס לקשר את תכניתו עם כמה שיותר רחובות קיימים מדרום, להמשיך את הדגם של שדרות רוטשילד כמרכיב מרכזי בתכנון של הרובע שהוא תכנן, ובאופן פלאי כמעט, לחבר את רחוב דיזנגוף, בהתעקלות סרפנטינית מזרחה אל מה שהיום הוא דרך השלום, ואשר היה בזמנו הרחוב הראשי של המושבה הגרמנית שרונה. כך מתחיל רחוב דיזנגוף כניצב לדרך פתח תקווה, אשר היתה אחת הדרכים הראשיות שהובילו צפון מזרחה מיפו וגדס יצר את התנאים שאיפשרו אחר כך את חיבור הרובע שתכנן מזרחה אל אזורה ההתפשטות הטבעי של העיר, כמו גם אל שכונותיה הפרבריות הראשונות. כמו כן, התכנית היתה פתוחה כלפי מזרח על ידי מספר רב של רחובות שהתחברו ישירות אל גבולה המזרחי – מה שאיפשר אחר כך את המשך העיר באופן טבעי מזרחה. הנתק בין יפו ותל-אביב נוצר, לא כל כך בהשפעת תכנית 44 כפי שטוען נחום, אלא בגלל פסי הרכבת שהפרידו ויצרו נתק עירוני בין נווה צדק ואחוזת בית ובין יפו. נתק אשר הוחמר על ידי הריסת מנשייה, והפיכתה לאזור ריק שתחילה יועד לפיתוח המע"ר ואילו עתה הוא מיועד לפיתוח של מגדלי מגורים שאינם מתחברים כלל לרשת העירונית המקומית. ...

דיימון ראניון, הסופר האמריקאי בן המאה הקודמת, שהיה עיתונאי בניו יורק, נודע בעיקר בזכות רשימה ארוכה של סיפורי הומור יוצאי דופן, החדורים בהבנת החיים בעיר הגדולה, הרבגונית מאד. סגנונו יוצא דופן ביותר, מיוחד בשפתו הבולטת והעצמאית, פרי כשרון יחיד במינו. הם פורסמו בראשיתם בעיתונות. הסיפורים עברו עיבודים לשפת הקולנוע והבמה, (לדוגמא "ברנשים וחתיכות"), במידות שונות ומגוונות מאד של הצלחה.התרגום הנוכחי שונה מן הניסיונות הקודמים בנאמנותו למקור, ובשפה המותאמת לכוונת המחבר. תרגומי סיפוריו של הסופר הייחודי הזה לעברית מחזירים אותנו לשנות החמישים של המאה הקודמת, בהן הסיפורים נחלו הצלחה מרובה שהאריכה שנים, לאו דווקא בנאמנותם למקור. מאז פורסמו כמה עיבודים, ומספר תרגומים של סיפורים נוספים. עם הזמן השפה העברית השתכללה בכוונים רבים, כמו גם בהומור, דבר המחייב תרגום אותנטי ואמין, שונה מן התרגום הישן.המתרגם הנוכחי, נחום כהן, גדל לצידם ונהנה מהם בילדותו. היכרותו כוללת את המקור, וידיעותיו מאפשרות לו להשוות את הסופר לדמות הנכבדה עוד יותר בספרות האמריקאית - מארק טוויין, הנחשב למייסד של ספרות ארה"ב, שהרבה לעבד יסודות עממיים משפה זו, חלקם משפות עבדים, וחלקם מאזורים מתפתחים בתקופתו. הדעה הכללית היא שלא מדובר ב"סלנג" בשימוש נרחב, אלא לשונות המעורבים ביסודות שונים, כתרבות מתהווה. מארק טוויין לא היסס לשלב בשפתו שגיאות במכוון, בתוך תערובות של ביטויי מקור מעגה כזו או אחרת. דיימון ראניון כתב גם הוא סיפורים המפוזרים בכמה אזורים בארצו, אך הוא ידוע בעיקר בסיפורים הניו יורקים שלו. יש הרואים בו מעין ממשיך המסורות של שפות "עממיות". מבלי להיכנס לוויכוח מדעי, אין שום ספק ששפתו ה"ניו יורקית" איננה סלנג, או עגה מקומית  - אף אחד אינו כותב או מדבר כך. ראניון עיבד אנגלית אישית המכילה גם שפת "רחוב" פה ושם, אך לא סלנג מקומי. עיקר כוחו היה בהמצאת שפה שקרובה לחיקוי קומי, לא דקדוקית, אך עדיין ברורה, אפילו בהמצאה של מילים משוחזרות עד כדי תימהון, שפה חופשית, הכוללת "שגיאות" דקדוק מכוונות ולא מוסתרות (גם כאן שוחזר החופש של מארק טווין). זהו חופש של הומור כמעט בימתי, תיאטרלי, שאינו קיים בשום מקום לבד מחיקויים בודדים. יהיו קוראים הבקיאים בשפה האנגלית לסוגיה, שידעו לצטט סופרים שהשתמשו בגישות ייחודיות כאלה, וזאת בעיקר בספרות בלשית, אמריקאית או אנגלית מקור. אהבתו של המתרגם את המקור, היכרותו רבת השנים עם איכויות ספרותיות קרובות, וקרבתו הארוכה למחוזות שונים של העברית הנפוצה, אפשרו לו מספר המצאות לשון המעבירות לפחות חלק מן המשמעות וההומור המקורי. אין צורך להמציא דיימון ראניון חדש. אין גם צורך לנסות בטעות להיות "תקני" בשפה העברית כאן. מדובר בחידוש סגנוני מתאים. יש שיטענו כי אפשר לקרוא אותו במקור, והדבר מספיק ומספק בימינו. המתרגם חושב שנוסף כאן ממד של הומור הכרחי....