פורומים » הוראת הספרות
מורים לספרות, תלמידים לספרות. מה נכון לעשות ומה לא, כיצד לגרום לתלמידים לבחור בספר מהמדף במקום בשלט הטלויזיה.
כתיבת הודעה חדשה בפורום הוראת הספרות
» נצפה 8575 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים הוראת הספרות כאמנות מכשפת הפייה
להפיח רוח חיים בדפים,בין הדפים,בעטיפת הספר,בצורת הספר,
לעורר סקרנות ועניין באמצעים של הגילאים המדוברים ובעיקר- הדוגמא האישית! התיחסות אישית,לספר כאל חבר למסע הרפתתקאות והקרנת אהבה למילה הכתובה וכו ועוד כהנה וכהנה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים אז אם כך... ענת
מה קורה כשהתכנית המוכתבת של משרד החינוך כוללת גם טקסטים (פרוזה, שירה, מחזות וכד') שאינם מדברים אל ליבו/ה של המורה?
אהבת המילה הכתובה - מתוך היכרות אישית, ולא כמורה - לא תמיד יכולה לפצות על טקסט שלא "מדבר" אל הקורא... מה עושים אז אל מול הכיתה? כיצד בכל זאת מצליחים להעביר להם את הטקסט הנדרש?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים זכותו של המורה לטעם אישי (ואולי גם חובתו) dushka
התמזל מזלי להחשף במשך כשנתיים לתחום החינוך הדמוקרטי (ואם גם רק באמצעות כלי שני- בני הבכור). החשיפה הזו, מצומצמת, חלקית ולעיתים גם לא נוחה במיוחד גרמה לי לחשוב. (חשיבה, ובמיוחד חשיבה עצמאית, היא אחת ממטרותיה החתרניות של האסכולה הדמוקרטית).
בגרעין החינוך הדמוקרטי- התלמידים לומדים את מה שהם אוהבים והמורים מלמדים את מה שהם אוהבים.
קראתי בעיון את קטעי המאמר שציטט לביא (כאן למטה) והופתעתי לגלות בו רעיונות מוכרים (הופתעתי גם מן התאריך בו נכתב המאמר). השיטה האוטופית ללימוד ספרות המתוארת במאמר, די מתאימה לגישה הדמוקרטית: מבחר רב, הטלת האחריות לבחירה על התלמיד, תפקידו של המורה כ'חונך', העדר כלי הערכה מקובלים (בחינות) ובמיוחד שבה את לבי המשפט הבא: "התלמידים יימצאו למדים לא רק מפי מורם, אלא גם זה מזה, וקשה לשער
לימוד שתועלתו מרובה יותר מלימוד כזה."
אבל מה לעשות? בתי הספר הדמוקטיים הם בועה שנויה במחלוקת ואצא מנקודת הנחה שמורה לספרות מן השורה צריך לעיתים להתמודד גם עם יצירות ספרות שאינן מדברות אליו, שכן אהבתנו למילה הכתובה היא אהבה למילה ככלי, והרי אין "סיפור פשוט" של עגנון כ"דפי זהב" גם אם שניהם משתמשים באותם עשרים ושניים סימנים מוסכמים.
אולי זה נשמע מהפכני אבל: המורה הוא בן אדם!
ככזה יש לו העדפות. מדוע, אם כן, עליו לשמור אותן בסוד?
מורה שיבוא לתלמידיו ויאמר: 'אני, אישית לא מת על "אנטיגונה", טרגדיות יווניות בכלל עושות לי דיכאון, וכל הקטע הזה של הקטרזיס והמקהלה ברקע קצת מיושן בעיני, אבל אם כבר טרגדיה יוונית אז אני מעדיף את "מדיאה"', ותוך כדי כך גם יסביר לתלמידיו את מאפייני הז'אנר, את ההיסטוריה שלו, את הסיבות להעדפתו וגם ימליץ להם ללכת לראות את המחזה בהפקה כזו או אחרת או לחילופין, יעלה איתם הפקה של המחזה, מורה כזה, גם ישכיל את תלמידיו וגם ילמד אותם את זכותם כקוראים להיות בעלי טעם משלהם. והוא הדין גם בביאליק, שירת ספרד וכל אותם קטעי חובה (אני לא מעודכנת כל כך) הנלמדים בבית הספר הממלכתי. נראה לי שקריאה ביקורתית, או השוואתית, אפילו של יצירות מופת, עדיפה על קריאת תקצירי "דובשני" של אותן היצירות. (האם דובשני עדיין קיים?)
אבל כעיקרון אני מסכימה עם מכשפת הפייה- אהבה היא הדבר הכי חשוב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים ודאי שקיימת זכות ואולי אף חובה לטעם אישי ענת
אבל אני מניחה שקיים קושי, ואני לא מתייחסת כאן לבתי ספר דמוקרטיים (או, כפי שמכנים אותם - "פתוחים") שעדיין מצויים במיעוט בארץ, להעביר באהבה לתלמידים טקסטים שיש למורה קושי לחבב אותם...
ומה גם, שהטקסטים לא ממש משתנים משנה לשנה - מה עם שחיקה? אוטומטיזציה? היו דברים שלמדתי בבי"ס, שאמא שלי למדה היא!
נכון שיש דברים שמתחדשים, משתנים - טקסטים יוצאים מתכנית הלימודים ואחרים נכנסים במקומם. אבל הבסיס לרוב נשאר אותו בסיס.
בשנים האחרונות אמא שלי משגיחה על נבחני בגרות. ועדיין קיימים טקסטים שהיא למדה ביסודי בתיכון.
זה לא מתחיל לשעמם בשלב מסוים את המורה?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים הוראה עשויה להיות מקצוע מאוד שוחק dushka
ואני מקווה (באופטימיות לא מבוססת ) שלכל מורה ישנם מוקדים מסויימים המהווים עבורו מאגרי כח.
אני עוסקת בתחום אחר לגמרי- פרחים, ועוסקת בתחום בוריאציות שונות כבר הרבה שנים.
אני יודעת שישנם חלקים בעבודתי שעדיין מהווים עבורי מקור להנאה וסוג מסוים של תרפיה, וישנם חלקים שאני עושה כדי לצאת לידי חובה.
כמו כן, אם להביא דוגמא מעולמי הצר (שאינה קשורה בשום דרך לחשבון פשוט):
בשנות ה40/50 מבחר הפרחים בארץ היה מאוד מצומצם - סייפנים, ורדים, ציפורנים...
ישנם אנשים שחיו בארץ באותה תקופה שלא יקנו לעולם את הפרחים האילה כי זה כל מה שהיה אז, וזה נראה להם משעמם ומצומצם.
ישנם אנשים שאילו בדיוק הפרחים שיקנו גם היום,
כי זה כל מה שהיה אז, ולכן אילו הפרחים היחידים הראויים להקרא בשם פרחים.
אני מניחה שבין המורים ישנם כאילה שהכרותם הממושכת עם ביאליק גורמת להם לסגור את הדלת כשהם רק רואים את הפרצוף שלו מרחוק, וישנם כאילה שהכרותם הממושכת עם ביאליק גורמת להם להתייחס אליו כאל חבר ותיק ואהוב. וישנם כאילה ( הרוב כנראה) שלפעמים ככה ולפעמים ככה.
מן הסתם, גם אם המורה לא נמצא במערכת יחסים פתוחה ודמוקרטית עם ביאליק, שווה להשקיע מדי פעם ברענון הזוגיות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים הוראה בכלל ללא קשר לתחום הינו מקצוע שוחק והמורים חווים זאת על בשרם. שקדנית
ולגבי יצירות ספרותיות הנלמדות למבחני הבגרות -לדעתי יש לבחור( מפקחים, מורים לספרות ואנשי חינוך ) ביצירות ספרותיות איכותיות שהתלמיד יכול להפיק מהן ,בצד ההנאה וחוויית הקריאה, גם מסרים ערכיים . יחד עם זאת יש לעשות את הבחירה בתבונה. ישנן יצירות ספרותיות שהן בבחינת נכסי צאן ברזל והן צריכות להיות ולהשאר בגדר חובה שאם לא כן תיעלמנה מתרבותנו ,דבר שבעתיד נצטער עליו ביותר. מאידך גיסא יש מפעם לפעם לגוון ולשנות ולבחור ביצירות איכותיות עכשויות בהתאם לרוח הזמן, שכן אנו חיים לא רק בעבר ,אלא גם בהווה ואין סיבה להתנתק ממה שקורה בעולם הספרות של ימינו .יצירות אלה "ידברו" אל התלמיד יותר מאלו השייכות לעבר הרחוק. כמו כן יש לדעתי לאפשר לתלמיד לבחור בעצמו יצירה ( מתוך רשימת יצירות מומלצות) שאליה הוא מתחבר ועליה ירצה להיבחן. באופן זה "כיסינו" את כל מה שאמור התלמיד להכיר בלי להשליך לאחור יצירות היסטוריות ראויות ואיכותיות המזמנות דיונים מעניינים ובמקביל פתחנו אצל התלמיד חשיבה ערכית והיכרות מעמיקה של התקופה יחד עם תחושה של זרימה בנחשולי הספרות המודרנית של ימינו .
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים מה הוא נכס צאן ברזל? dushka
אני ממש לא מעודכנת במה שנלמד בספרות כיום ולא ממש זוכרת מה נלמד לפני 20 שנה, ובכל זאת, אם אני זוכרת נכון, המבחר של נכסי צאן הברזל היה לא לגמרי מייצג.
הרבה ביאליק, מעט מאוד טשרניחובסקי, כלום מאלתרמן, שלונסקי, פן ורטוש, הרבה עמיחי, טעימות מוולך,ויזלטיר, רביקוביץ' ובני תקופתם שרוכזו בחוברת כחולה וכתומה בשם "שירה חדשה וצעירה" (צעיר זה יחסי) וכלום ממה שנכתב בזמן שלמדתי.
הרבה טעימות מהספרות האירופאית והיהודית- אירופאית כמעט כלום מכל דבר אחר (אמריקה, אפריקה, המזרח הרחוק)
ובקשר לתרבות היהודית מזרחית - מאז תור הזהב (המאה ה14?) ועד ל"שווים ושווים יותר" של סמי מיכאל, לפי תכנית משרד החינוך, היו 500 שנים של ריק ספרותי.
(אשמח אם מישהו יעמידני על טעותי).
כך שגם בחירת נכסי צאן ברזל, צריכה, לדעתי, לעמוד לדיון מתמיד, אחרת, הן היצירות הנלמדות והן אילו שלא, יעלו אבק- אילה מחמת השחיקה והשעמום ואילה מחמת ההתעלמות והשכחה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים נכסי צאן ברזל - בהשאלה שקדנית
לדבר של ממש, דבר שהוא קיים וקבוע, יסוד ועיקר ובהקשר שבו דברנו הכוונה היא לחכמת ישראל ( כמו ברזל שהוא מוצק ואינו נפחת) .
אני מסכימה איתך שהמבחר אינו מייצג במלואו את כל נכסי הצאן והברזל וייתכן שגם לא ניתן מעצם החומר הרב להקיף את הכול ולהטילם על התלמיד כי מלבד הספרות ישנם תחומים נוספים שעליו להוכיח בהם בקיאות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים מי קובע את תנאי הכניסה למועדון dushka
זו בעצם היתה שאלתי בתגובה למעלה.
את הביטוי אני מכירה (אם כי הגדרתך היתה מאירת עיניים).
מה שטענתי, בעצם, הוא שתמהיל נכסי צאן הברזל הנלמד בשיעורי הספרות, בזמני לפחות, הוא לא מייצג, גם אם ניקח בחשבון את רוחב היריעה שעליו לייצג.
וזאת, לדעתי, משתי סיבות:
האחת- רב היסודות למבחר היצירות הקלאסיות הנלמד נקבעו אי שם עם קום המדינה או קצת אחרי- תקופה בה נוצרה קדימות לתכנים בעלי אופי לאומי, וגם- בעקבות מוצאן וטיב השכלתן של הנפשות הפועלות באותה תקופה- ליצירות שמקורן באירופה. כל השאר- נכנס למועדון בדלת האחורית במקרה הטוב ולעיתים גם נשאר בחוץ ורוסס בדי. די. טי.
והשניה (שלא שייכת רק לתחום הספרות)- השיח לגבי תכניות הלימודים במסגרות הפורמליות הוא, אולי, לא מספיק דינמי. וכך - דלתות מועדון "נכסי צאן הברזל" לא נפתחות לעיתים קרובות- לא כדי להכניס חברים חדשים, או חברים ישנים שקולם לא נשמע, ולא כדי להוציא לחופשת רענון חברים שהעלו מעט עובש.
חינוך, או למידה אמורים להיות דינמיים ולעורר מחשבה ודיונים.
אחרת- מה הטעם?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים אין ויכוח בעניין שהתכנים צריכים להיות כאלה המזמנים דיונים ומעוררי מחשבה. שקדנית
"נכסי צאן ברזל" של עם ישראל מהווים עולם שלם הכולל בתוכו מורשת שלמה של שפה ולשון ,מאורעות מכוננים בגלות לתפוצותיה ובארץישראל ,תקומה, היסטוריה לאומית, יהדות, אמונה, מוסר ,מסורת, אומנות לסוגיה , יצירות ספרותיות ועוד ועוד. אלו צריכים לדעתי לעבור עיון מחודש ( פרט למקצועות היהדות - תנ"ך, הלכה ,מוסר שהם נצחיים ברמה העליונה ביותר של "נכסי צאן ברזל" ) על מנת להפיח בתכנים אלו רעננות וגיוון,אולם בהסתייגות : לא להשליכם ולהגדירם כלא רלוונטיים אלא כמתן הזדמנות גם לתכנים אחרים איכותיים שמן הראוי לתלמיד בישראל לרכוש ולהוסיף לעולמו הפנימי.
מי אמור לפקח על כך? באיזו תדירות? כיצד? באיזה פורום? על תקציבים כבר דברנו?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים אז אנחנו מסכימות בקשר ל"מה" ועוברות ל"איך"? dushka
אנסה ללמוד משהו מדבריו של פרופ. דן יוסף המצוטטים כאן למטה, ובמקום להמצא מקטרגת על השיטה הקיימת ולקטר כהרגלי, לנסות לצאת ברעיון פרודוקטיבי משלי, גם אם קטונתי מלחדש בתחום.
(אגב, הקיטורים שלי נובעים בעיקר מחווית לימוד הספרות והלימוד בכלל, כפי שהיא זכורה לי- ובנוגע אלי- בית הספר כיבה בי למשך שנים רבות כל רצון להמשיך ללמוד במסגרת מסודרת וזאת למרות שהגעתי לבית הספר כאדם קורא וגם יצאתי ממנו כאדם קורא. יתכן שלחלק מנכסי צאן הברזל לא הייתי נחשפת שלא במסגרת בית הספר, אבל המחיר נראה לי יקר).
ולרעיון:
דרך אחת להפיח חיים בתכנית הלימודים היא ליצור פורום מורים פנים בית ספרי, שיפגש באופן קבוע, כדי לדון בחומר הנלמד, להפרות זה את זה ולמצוא נקודות השקה בין התכנים.
ואתן דוגמא, דווקא מגן נעמ"ת, הדי קונסרבטיבי, אליו הולכת בתי:
כשבועיים לפני ט"ו בשבט, למדה תמר, פחות או יותר במקביל לכל בני גילה בארץ, על פירות ההדר.
היא ספרה לי על מבנה הפרי- קליפה, פלחים, גרעינים ו..בקבוקונים (!) ציירה והדביקה פירות הדר, שרה שירים על פירות הדר, , שמעה סיפורים על פירות הדר, טעמה את כל הפירות (תגלית!- הלימון חמוץ), הביאה מסחטה לגן , סחטה מיץ ושתתה אותו, ודיקלמה כל השבוע את החרוז: מיץ עסיסי עם ויטמין C. בעקבות השיח הבלתי פוסק בנושא נסענו לפרדס, קטפנו אשכוליות ותפוזים ותמר הביאה נציגות מהם לגן להיות כוכבי "מפגש הבוקר". היא למדה המון, זוכרת את מה שלמדה וגם, ובעיקר, שמחה בידע שברשותה.
מעניין שהגננת יפית משכילה לתקוף כל נושא מזוויות רבות (ואפילו, בעקיפין לגרום לזוג הורים קשי יום ופלגמטיים, למעורבות) ואילו בבית הספר הולכים תחומי הלמידה השונים ומתרחקים זה מזה עד כדי יצירת ואקום סביב כל נושא.
אם, לדוגמא, המורה לתנ"ך במקביל ללימוד שמואל א' תוכל להפנות את התלמידים ל'בעין דור' של טשרניחובסקי והמורה לגיאוגרפיה במקביל תלמד על האיזור (עמק יזראעל?) אז והיום, והמורה להיסטוריה, והמורה לסוציולוגיה (פנייה לבעלות אוב-מניעים פסיכולוגיים וחברתיים), קשה לי לראות איך משתלבים בדוגמא הזאת המדעים המדוייקים אבל זה לא התחום החזק שלי.
זאת דוגמא קצת בנאלית אבל אני מקווה שהעברתי את הרעיון הכללי, ושיח פנים בית ספרי נראה לי פתרון זול יחסית (אם כי גם ניהול תקציב הוא לא הצד החזק שלי). פתיחת נושאי הלימוד לדיון עשויה, בין השאר, לעודד יצירתיות, להפיח חיים בחומר קצת עייף ובמורים קצת עייפים ומי יודע לאן אפשר להגיע מכאן. וחוץ מזה למידה רב תחומית על אותו נושא הופכת אותו ליותר רלוונטי וגם מטמיעה אותו טוב יותר בזיכרון.
אולי אני מתפרצת לדלת פתוחה ופורומים כאילה קיימים? אולי, באופן כלשהו, זהו רעיון לא מעשי?
אם התרשמתי נכון, את, בניגוד אלי, עוסקת בחינוך ובהוראה,אז אם צלחת את דברי עד כה אשמח לשמוע את דעתך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים ללמוד דברים שאמא שלי למדה שהיא היתה... לביא
גיוון זה דבר חשוב, אחרת אנחנו נרדמים.
אבל המרדף אחר כל דבר שכתוב עליו "שנות האלפים", או "מתקדם" או "חדשני", או "מודרני", או "פוסט פוסט מודרני" וכו'... אינו רצוי לטעמי.
מה שהיה הוא שיהיה, כך שיצירה בת שבוע לא "שווה" יותר מיצירה בת 100. במרבית המקרים להפך.
לגבי חומר הלימוד בבית הספר, רובו ככולו: חשבון, שפות, תנ"ך, הסטוריה וכו' לא השתנה ולא אמור להשתנות. את החלקים שמתווספים ומשתנים לומדים בד"כ אלו שמתמחים בכך ברמת האקדמיה.
כך שאינני רואה פסול בזה שאת ואמך וסבתך לומדים ש 2 כפול 3 שווה שש. אם זה היה אחרת הייתי מתחיל לדאוג...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים שידול אתגר קרת זרש קרש
מנסיוני במשך כארבע שנים בהוראת ספרות (נסיון שהיה מהנה ביותר, אגב)גיליתי שהעניין בהבאת יצירות מגוונות ממש אינו קשור בגילן. כך לאחר שנים אחדות הפך אתגר קרת, המרדן, החדשן, מנבל הפה, בעל השפה שלכאורה קרובה לתלמידים, למישהו טרחן, מיושן, שיש לשדל את התלמיד לומר שוב "בן זונה" מבלי שיהיה לו כלל כח לקרוא את היצירה.
הגיוון בעיני קשור בעיקר במורה. יצירות שמרגשות אותו, עושות לו את זה, אפילו שהוא לימד אותן בשש כיתות כפול שבע עשרה שנה לאלפי תלמידים. אין אפס, יש יצירות שהמפגש איתן בכל פעם מפעים ומפתיע.
עם זאת, אלה שאנחנו מרגישים שכבר מיצינו, או שבמבט מעמיק פתאום מתגלות כחיוורות, צריכות להיות מוחלפות לאלתר, כי את היחס המשמים שלנו כלפיהן, אנו מעבירים בלי שום מחסומים לתלמידנו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-1 חודשים זוועה shortcuts
הספרים שלו נוראיים, כתובים בצורה נוראה. חבל שנוער אוהב את הזבל הזה, ועוד יותר חבל שלומדים את זה בבית הספר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים אוי, לביא, דוגמא רעה :( ענת
מצאת למי להביא חשבון כדוגמא... אני דיסקלקולית... לא בטוח שאצלי 2x3 תמיד = 6.
מעדיפה להישאר עם טקסטים ותיקים בספרות ותנ"ך.
אגב, בניגוד לספרות, טקסטים בתנ"ך באמת קשה לגוון ולרענן. כנ"ל לגבי הסטוריה.
ברור שיש טקסטים אלמותיים שלומדים בשיעורי ספרות (ביאליק, למשל)! הכוונה שלי לא היתה שצריך להעלים אותם מתכנית הלימודים. מה שניסיתי לברר זה, האם יש שחיקה בסופו של דבר.
וניצלתי את העובדה שיש כאן נוכחות הוראתית-ספרותית. באותה מידה השחיקה יכולה לבוא לידי ביטוי בכל תחום הוראתי...
ראיתי את ההבדלים, למשל, אצל המרצים שלי באוני' - ככל שהם היו צעירים יותר, היתה בהם יותר מוטיבציה הוראתית. אצל המבוגרים יותר, שמלמדים כבר הרבה שנים, היה משהו יגע-מייגע בצורת ההוראה.
ואי חייבת לציין, שדווקא בתכנית הלימודים האוני' יש כל הזמן שינויים ועדכונים, שחופפים למה שקורה בשדה המדעי-מחקרי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים ארתור שביט לביא
היה לי מרצה לדינמיקה, פרופ' ארתור שביט.
כשלמדתי אצלו הוא היה בסביבות ה80+.
אבל מה? המרצים הצעירים לא הדביקו את הקצב שלו או את יכולת העברת החומר.
אז תלוי.. לא הייתי מאשים את שנת הלידה בקשיי ההוראה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים כמה ארתורים שביטים כאלה יש? ענת
באופן יחסי לכלל המרצים בארץ?
תמיד, תמיד, תמיד - בכל תחום באשר הוא! - היו, יש ויהיו כאלה שאצלם זה בדם. שהמילה "פנסיה" לא מוכרת להם, שהמילה "שחיקה" נשמעת להם כמו קללה מעליבה במיוחד.
היתה לי מרצה, מהיותר ותיקות (אם כי, לא מההכי ותיקות) שממש נהנתה ללמד אותנו; היא היתה אחת המרצות היותר אהודות על קהל הסטודנטים.
ואחת אחרת, שאמרה בעצמה שהיא מלמדת כבר... לא זוכרת כמה זמן היא אמרה... שפשוט פעלה על טייס אוטומטי... וזה עוד היה אחד מהקורסים הפחות מעניינים (מבחינת התוכן). אז זה היה שילוב לא בריא של תוכן לא-הכי-מעניין + מרצה מדוכאת למחצה.
והיה לי מרצה אחר, ליישומי המחשב, שכבר בשיעור הראשון גרם לנו להבין שהוא מלמד אצלנו אבל בעצם די מתוסכל מכך, שהוא לא עם הקליברים שמלמדים במכללת סיוון... ישר גרם לנו לרגשי נחיתות, שמהם הוא כנראה סובל בעצמו כבר לא מעט שנים :) אה, אבל התגברנו כשהבנו, שהוא יכול לבלבל את המוח, ואנחנו יכולים לבלות שעתיים וחצי מול האינטרנט...
והגיל? ממוצע למדי; לא מבוגר אבל גם לא ילד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים שעתיים וחצי לביא
"שהוא יכול לבלבל את המוח, ואנחנו יכולים לבלות שעתיים וחצי מול האינטרנט"
בזבוז זמן משווע... לא בבית ספרנו.
במקום בו אני למדתי, היתה חובת הגעה רק למבחנים בסוף הסמסטר. זה נתן לך אפשרות לנצל את משך הסמסטר ללימוד (או כל דבר אחר) ובטח לא לבזבז שעתיים וחצי מול האינטרנט במהלך הרצאה שאיננה לעניין.
זה הזמן שלך, הוא לא שב לאחור.
[יכולת לאפות שתי עוגות שוקולד וחצי בזמן הזה]
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים גם אצלנו רק המבחנים היו חובה ענת
כנראה למדנו באותו מוסד לימודי, שבעצם אינו ממש מוסד לימודי במובן המילולי הקונקרטי.
מבחינתי, שעתיים וחצי (והרי גם הפסקה יש באמצע) מול האינטרנט - ועוד על חשבון המכללה - הן לעולם לא בזבוז משווע של זמן.
שתי עוגות שוקולד? ומה הייתי עושה איתן אח"כ?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים המורה הוא בן אדם! לביא
'המורה הוא בן אדם!' מה? מאיפה הבאת את הגישה המהפכנית הזו שלך...
(כל המורים חסרי ההומור - צחקתי..)
אנא ספרי עוד על "שיטת החינוך הדמוקרטית".
ניתוח לוגי של הדמוקרטיה(שלטון העם) מצייר תמונה בה השיטה מובילה בהכרח לבחירה במכנה המשותף הנמוך ביותר (מעצם הגדרתה) - כלומר באפשרות הגרועה ביותר. עדיף בהרבה כבר להטיל מטבע..
כך ש'חינוך דמוקרטי' איננו שם שהייתי בוחר לקידום של שיטה שיש לה עתיד.
ממה שנשמע פועלת אצל בנך שיטת חינוך איניבידואלית, המאפשרת לכל תלמיד לבחור את דרכו (ובעברית: 'חנוך לנער על פי דרכו') במקום לערום את כל התלמידים באותה ערמה.
מעניין שהשיטה המתוארת, בה אין מבחנים, ולומדים מהפרייה הדדית בין התלמידים, נשמעת לי מוכרת למדי מ... עולם הישיבות. שם לומדים בד"כ עם 'חברותא' שזה חבר לספסל הלימודים, מתייעצים עם ה"מורה" מתי שצריך, ומעת לעת מתקיימים שיעורי סיכום מרוכזים.
מי לדעתך צריך לבחור היכן לשים את הדגש ומהן היצירות שנלמדות? המורה שאוהב תחום ספציפי, או התלמיד שיבחר בהתאם לרצונו?
[ממה שאני יודע דרושה תחימה מסויימת שתבוא מצד המורה משולבת בגמישות, כך שגם טעמו האישי של כל תלמיד יוכל לבוא לידי ביטוי, אך חולשות כגון עצלנות לא ימנעו מהתלמיד להתאמץ וללמוד קטע קשה שהינו חובה]
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ו-6 חודשים וכפי שהבטחתי, אני ממשיכה dushka
ולהבדלים בין החינוך התורני לחינוך הדמוקרטי-
הצבת הלמידה במרכז, בחינוך התורני, נובעת, אם אני לא טועה, מהצבת התורה ומצוותיה כחלק מרכזי מתכלית הבריאה- "והגית בה יומם ולילה" העיסוק בלימוד התורה ובקיום המצוות הוא ערוץ התקשורת בין האדם לבוראו.
בחינוך הדמוקרטי- הצבת הלמידה במרכז באה ממקום אחר.תהליך הלמידה היא העיקר- תחום הידע הנלמד הוא משני.
החינוך הדמוקרטי כולל קשת של מוסדות- מבתי ספר ממלכתיים שעברו הליך דמוקרטיזציה ועד לבתי ספר לא מסובסדים שהולכים עם הבחירה החופשית עד הסוף, כשבדרך קיימים צורות דמוקרטיות כאילו ואחרות.
כעיקרון החינוך הדמוקרטי מבוסס על מבנה ארגוני דמוקרטי- ועדות ופרלמנט, שבהם כל קול של חבר בקהילת ביה"ס שווה בערכו למשנהו ( מורה, הורה ותלמיד) וככל שאדם (בכל גובה וגיל) נוטל חלק גדול יותר בעשייה, כן יכולתו להשפיע על הנעשה גדלה (ובזכות גודל הקהילה והאינטנסיביות של העשייה, ההשפעה הרבה יותר מהירה וניכרת מאשר בפרלמנט ה'אמיתי'- זה של המדינה)
מבחינת הלימודים, בקהילה בה אנו היינו חברים, בחירת המערכת היתה חופשית לחלוטין. היו מספר שיעורים לדוגמא כדי לבצע החלטה, אך מרגע שהתחייב התלמיד לשיעור מסוים היה עליו לעמוד בחוקים של אותו שיעור (חוקים שנחשפו בשקיפות מראש). כך למד התלמיד לבחור וגם להיות אחראי לבחירתו. על המורה, לעומת זאת, הוטלה האחריות להפוך את השיעור למושך מספיק כדי שתלמידים, אכן, יבחרו בו (וזאת לאו דווקא בפנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר, אלא בדרכים יצירתיות רבות).
ממה שאני יודעת, כל התלמידים למדו קרוא וכתוב, בקצב שלהם (לא בהכרח עד חנוכה בכיתה א'- לפעמים כבר בגן ולפעמים בכיתה ג') כולם נחשפו ברמה כזו או אחרת לאנגלית וחשבון, חלקם הגדול נחשף לתנ"ך, ספרות והיסטוריה, ועוד עסקו התלמידים בתחומי חקר רבים ומגוונים על פי בחירתם, כשלכל צורך, השתדל בית הספר לתת מענה.
כמובן שהידע הנרכש הוא בכל מקרה חלקי, אבל כך גם בכל מערכת חינוך אחרת.
ומובן גם, שקיימת הסכנה שתלמיד יבחר להתמקד במחזור החיים של הצפרדע או בתולדות תחרויות היופי בישראל ולא ידע מי הם אברהם אבינו וביאליק. אבל סביר, שירכוש כלים שיעזרו לו לברר בקלות את זהותם של האחרונים במקרה הצורך, ועידוד הסקרנות הטבעית יסיע לו לא לפסול על הסף הכרות עם כל נושא שהוא והתעמקות בו.
מה גם שקיימים בוגרי מערכת החינוך הממלכתית שההכרות שלהם עם שלושת האבות ועם המשוררים הלאומיים היא לכל היותר קלושה.
ובנוגע לקשיים שבדרך- קיים מוסד ה"חניכה". לכל תלמיד בביה"ס חונך צמוד לפי בחירתו.
הקשר בין התלמיד לחונך נועד לסייע לתלמיד להתמודד עם הקשיים שבהם נתקל בכל תחום (כולל העצלנות) ולהישיר אליהם מבט.
וזה, למרות אורך היריעה הלא מבוטל, רק על קצה המזלג.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 16 שנים ו-6 חודשים יש לי כל כך הרבה מה לאמר שאני לא יודעת איפה להתחיל dushka
אז ככה:
בני למד בבית ספר דמוקרטי בכיתות ז'- ט'.
הוא למד כאן
http://onodemocratic.com/
וכאן תוכל גם לטעום מצורת הפעילות בבית ספר דמוקרטי וגם למצוא קישורים למידע רב, מעמיק ומדוייק מן המעט שביכולתי לתת בנושא.
בדיעבד, כמסגרת לימודית, זו לא היתה המסגרת המתאימה. כיום, אם הוא היה במסגרת בית ספר, הוא היה בכיתה י"ב. אבל הוא לא.
לאחר תהפוכות רבות מצא את עצמו בני בפרויקט לילית:
http://www.rest.co.il/sites/Default.asp?txtRestID=3095
(ואני מקווה שניתן לפרסם בבמה זו אנשים מצוינים מאוד שעוסקים בין השאר בהצלת נפשות)
והיום הוא טבח מקצועי.
למרות שדרכנו נפרדה מדרך בית הספר הדמוקרטי אני לא רואה בשנים שעברנו שם כשלון או בזבוז זמן.
זכינו להחשף לעשייה מיוחדת, אנשים מיוחדים ודרך מיוחדת. עינינו נפקחו.
יונה וולך כותבת:
אומרים לנו שיש סקס אחר
טוב שמישהו יודע על זה.
אז אנחנו יודעים.
ולמרות ש"בקצרה", כפי שאולי שמת לב, זה לא ממש הצד החזק שלי, אנסה להתייחס בקצרה לשאלות שהעלית.
אז דבר ראשון, ההשוואה בין דרך הלימוד שאני מתארת לבין דרך הלימוד בישיבה- לא בטעות יסודה.
הדמיון נובע, לדעתי מן העובדה שבשני המקומות הלמידה היא לא כלי המשמש להשגת מטרות אחרות (ציונים, מקצוע, כסף, שקט תעשייתי מצד ההורים והמורים) אלא היא, היא המטרה- הלימוד נעשה לשם שמים (בהנחה, שהשמיים הם מעט יותר פלורליסטים ממה שמקובל לחשוב). שהרי, להיות 'תלמיד חכם' זאת המטרה- תלמיד חכם לעולם לא מפסיק ללמוד הוא לא עושה את זה כדי להיות, לבסוף, 'פרופסור חכם'.
הגדרת הלמידה כמטרה, ולא ככלי, היא החלטה עקרונית. מרגע שהתקבלה, הרי אין כל צורך בהליכים המקובלים של תכנית לימודים מצומצמת, כימות הידע על ידי בחינות וציונים, והגדרתו של המורה כבעל הידע היחידי המרעיף מטובו על התלמידים. הלמידה נעשית בכל צורה, מכל אדם ובכל פורום- והיא גם לא בהכרח לינארית. החומר הלימודי יכול להמתח גם לרוחב ולעומק. יש לנו את כל הזמן שבעולם. כל זמן שאנו חיים- אנו לומדים.
אבל לי אין. אני צריכה לאסוף את הקטנים מהגנים. שם- השעון מאוד לא דמוקרטי. אז אמשיך מאוחר יותר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
