פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 234 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 9 שנים ו-1 חודשים התכלית eliad
השניים שכבו על גבם, בוהים בשמי הלילה נטולי העננים, אותם האירו גרמי השמיים. אינסוף במספר. היה זה סוף חודש נובמבר, ולכן הירח עטה מסיכה כהה, מתמזג עם הרקע החשוך. הם הבחינו בגלקסיית שביל החלב ובענני מגלן, הגדול והקטן.
"בנוסף לשביל החלב, אלה שתי גלקסיות ננסיות בשם מגלן" אמר אחד מהם והצביע לעברן, "הנה הגדולה והנה הקטנה."
הרצפה עליה שכבו הייתה גג ספינת המשא עליה שטו בנהר האמזונאס לעבר איקיטוס, בירת מחוז לורטו, בירת הג'ונגלים של פרו. אל איקיטוס ניתן להגיע אך ורק דרך האוויר או המים. יבשתית היא מנותקת משאר המדינה.
"ושם" כעת הצביע לעבר מיקום אחר בשמיים הנצחיים, "הנקודה הקטנה הזו שם שבוהקת יותר מכולן, בעלת ההילה: זאת גלקסיית אנדרומדה."
צמרמורת חדה עברה בגופו של השני. שערותיו סמרו. הוא הרגיש כמו נמלה, לא כמו בן אנוש. אולם כעבור שנייה נפלה עליו ההבנה כי גם עבור נמלה עולמנו ענק מדי כדי להבינו. עתה הרגיש שוב כבן אדם. השרוע מתחת לרעיון ענק מדי כדי להבינו.
"וואו" הגיב ונדם.
השעה הייתה שלוש בלילה. שעה עבור הכוכבים להתעורר ולנצנץ. דממה אפפה אותם מכל עבר. שני הצלילים היחידים שליוו את זוג הבחורים היו רעש מנוע הספינה העמום וצלילם של מי הנהר, אשר מפנים מקום ללא הרף עבור כלי המתכת העצום שנע דרכם. הפרואנים ששטו על הספינה נרדמו כבר מזמן (ואולי אף האקוודורים, אם אכן נכחו כאלו על הספינה). המאזין החל לדבר ושבר את השקט.
"אנחנו כבר עכשיו יכולים לראות אינסוף כוכבים" אמר וגירד בזקנקנו על הסנטר, "רק המחשבה שבנקודות האלה חבויים עוד אינסוף כוכבים... מה התכלית?"
חברו פלט גיחוך לבבי ומפוחד, "ומה עם המחשבה שישנם אינסוף יקומים..? אינסוף. זה פאקינג לא מספר... עכשיו תשאל מה התכלית."
"...מה התכלית?" שאל כפי שביקש ממנו. כעשר שניות חלפו עד ששאלה זו פגשה בתשובתה החמקמקה.
"...לא יודע." הוא התגלגל הצידה לרגע קט ושלף מכיס מעיל הפליז שלו סיגריה מגולגלת קצרה למדי שמכילה עלים ירוקים בלבד, "אבל אולי אחרי זה נדע טיפה יותר. יש לך אש?"
שבוע לפני כן היתה ברשותם אספקה גדולה דיה כדי לגלגל חמש סיגריות ירוקות לחלוטין. עם זאת לא רצו לחצות איתה את הגבול מאקוודור לפרו, אז העניקו את הפרס לדרום אפריקאי וחברתו שפגשו אשר מטיילים כבר שנה וחודשיים ביבשת אמריקה המרכזית והדרומית. אלו בדיוק נכנסו אל אקוודור והחלו לטייל בה.
המאזין תר אחר מצית בכיס מכנסיו, אך ללא הועיל. הוא הגיב בשלילה לשאלת חברו.
"פאק" הוא ענה, "טוב, אז אני יורד רגע למטה להביא. קח רגע את הפייסל"
"טוב" המאזין אישר, "תיזהר מכל הפרואנים."
חברו צחק קלות, "תסמוך עלי." הוא התחיל ללכת, כאשר לפתע קרא לו המאזין.
"בן!" הוא צעק בלחישה, וזה הסתובב לעברו, שואל בשקט "מה?"
"אל תשכח לסתום את האף כשאתה עובר לידם."
"אין בעיה" בן אמר וירד לסיפון האמצעי.
קומה זו הכילה עשרות רבות של ערסלים, תלויים על הקורות המתכתיות והחלודות למדי של תקרתה. את הערסלים איכלסו פרואנים, מטף ועד קשיש, וייתכן שגם אקוודורים. מעט נחירות נשמעו, ומדי פעם גם חריקות גוף הספינה. עם זאת, השקט היה המאפיין המרכזי של המפלס. בן ניגש לאוהל שהרכיב יחד עם אסף, שהמתין כרגע על גג הספינה בעודו צופה במחזה המרהיב ביותר בו האדם יכול לחזות. באמצעות המפתחות שהוציא מכיס מכנסיו פתח את המנעול שהצמיד את רוכסני האוהל יחדיו. בפנים הדליק את פנס הטלפון ולאחר גישוש קצר מצא את אשר חיפש: מצית. הוא מיקם מחדש את המוצ'ילות אשר הזיז, יצא מן האוהל וסגר אותו שוב באמצעות המנעול. מפתחותיו חזרו לכיס מכנסיו. כעבור דקה מצא עצמו שוב, שכוב פרקדן על גג ספינת המשא. Arbella-I היה שמה.
"כולם ישנים למטה?" שאל אסף והגיש לבן את הסיגריה. בן גלגל, אז בן מדליק. כך נקבע על פי תורת העישון עתיקת היומין.
"לייק בייבי'ז" ענה לו בלעז ותחב את קצה הסיגריה לפיו. כאשר שאף מהאוויר הלח של הג'ונגל טעם את טעמה העשבי, "לחיים" הוא הוסיף, והצית אותה.
הוא שאף שאיפה עמוקה בהחלט ושמר אותה בתוך ריאותיו. כעבור מספר שנית פלט אותה במתינות אל האוויר. העשן הסתלסל לו אט אט כלפי מעלה, אל גלקסיית אנדרומדה וענני מגלן, אבל נעלם זמן רב מאוד לפני שהספיק להגיע אליהם. מעתה והלאה שמע את פכפוך המים בעוצמה גבוהה יותר, תוך שצליל המנוע נחלש מעט.
בן לקח שאיפה נוספת מהסיגריה שהתקצרה קצת, יוצר נקודה אדומה קטנטנה בחלל החשוך. כעת החל להרגיש עקצוצים לא רבים בגופו. סימן שעליו להעביר את האובייקט הלבן לחברו. וכך אכן עשה.
"זה חזק?" שאל אסף בדיוק כאשר החל לשאוף. בן הנהן ונשכב לאחור, מרוצה. רגוע. מאושר.
לשנייה אחת או שתיים, אשר חלפו בראשו כמו נצח, הרהר במחשבה אדירה. רק חודש מהטיול חלף. עשירית ממנו. חודש אחד בלבד מתוך עשרה, וכבר כעת הוא מרגיש באקסטזה. הוא מאושר יותר מכפי שהיה אי-פעם בחייו. מסתבר שכל שאדם צריך כדי להגיע להרגשה זו הם שמיים בלתי מופרעים, נטולי כל זיהום אורי. מסתבר שכל שאדם צריך כדי להגיע להרגשת האושר העילאי הזו הינו לבהות באשר הוא לא מבין ולהתפעם. להתפעם, להתפלא, להבין שהוא לא מבין ולקבל זאת. כל זה בזמן שדממה מוחלטת עוטפת אותו, מאחדת אותו עם אותה החידה שהוא, ובעצם אף-אחד אחר, לא מצליח לפתור. נהר האמזונאס היה כה רחב וכל-כך ארוך. בן ראה כמה מאות קילומטרים בודדים ממנו, בעוד שאורכו השלם מתקרב לשבעת אלפים קילומטרים. את שני צידיו של הנהר עוטפים עצים רבים לאין שיעור. הם שטו כבר מספר ימים על ארבלה-1, נעים דרך המים יומם וליל למעט עצירות לאיסוף משא. והעצים לא נגמרים. הם נמשכים ונחשפים ללא כל סוף ברור ונראה לעין. מיליארדים, עשרות מיליארדים, בעצם מאות מיליארדים: ג'ונגל עצום שגודלו בלתי נתפס למוח האנושי, ממש כפי שהיקף קבוצות הכוכבים, הגלקסיות והיקומים בלתי נתפס. בעלי החיים שמאכלסים את היערות דרים בהם בעוד אנו חיים את חיינו הכה חשובים בצידו השני של העולם. זוהי מלחמת הישרדות תמידית אם ברצונן להמשיך ולהתקיים בסביבה שופעת זו. הכל מתרחש ומתקדם מבלי שאנו שמים לב, או רוצים לשים לב. הרמוניה מוחלטת, כאן ובעוד מקומות רבים מספור סביב העולם. כאשר בן התפעם, הוא הבין שכאן היה צריך להיות תמיד איכשהו. גלמוד, מול הקוסמוס.
"בן?" לפתע קול אנושי פילח את הדממה, "תורך." טוב, לא גלמוד לחלוטין.
"לא, זה בסדר... אני מסודר" הוא ענה באיטיות, מסופק ללא צל של ספק ממצבו העכשווי, "תניח את זה בצד, ממילא האוויר עומד ואין רוח. זה לא יעוף" והסיגריה הונחה בצד, ממתינה בסבלנות לחזור לחיקם של בני האנוש.
אסף חיבר את הטלפון הנייד אשר ברשותו לזוג הרמקולים הניידים שישבו ללא כל מעש לידם. מיד לאחר מכן הדליקם. אחרי שניות ספורות החל להתנגן שיר. אל קונדור פאסה. אסף נשכב על גבו, כפי שבן עשה, והבחין בחברו רועד. הוא רצה לשאול אותו לשלומו, אך מהר מאוד הבין כי הרעד לא החל מתוך קור, אלא מתוך גל צמרמורת כביר שתקף אותו. היה זה השיר. כאשר קולו של גרפונקל החל למלא את הנהר ביופי מאין כמוהו, חדל מלרעוד. עם זאת, דמעה או שתיים החלו ניגרות על לחיו.
"רצית להגיד לי משהו מוקדם יותר" אמר אסף, עולה על עוצמת השמע של השיר "היום כשישבנו מול השקיעה. ממש לפני שהטבח קרא לכולם לארוחת ערב"
"אה כן..." ענה בן ומחה את דמעותיו באמצעות גב כף ידו הימנית. במילותיו הראשונות שפלט נשמע מעט צרוד, לכן כחכח בגרונו, "וואו, אבל זה עמוק רצח."
"בסדר גמור" אמר בגיחוך קל, "איזו תפאורה מתאימה יותר מזו כדי לדבר עמוקות?"
בן נהנה מהמשפט שאמר וחייך. הוא התחיל לדבר.
"טוב..." פתח בדבריו בעוד גרפונקל שר את מילותיו של סיימון, על כך שהיה מעדיף להיות יער ולא רחוב, "בלילה ההוא עם דון דני ראיתי משהו שהדהים אותי... לא ידעתי אם לשתף או לא, לא רציתי שתחשוב שהתפלפתי כל-כך מהר..."
עניינו של אסף בשיחה זינק עתה בעשרות מונים. הוא החל להקשיב היטב.
"...שעה וחצי לתוך הטריפ הכל התחיל להרגיש לי נורא מוזר, כאילו כל מה שקרה וקורה הוכתב ומוכתב לנו מאיפשהו"
השיר התחלף. השעונים המצלצלים של פינק פלויד החלו מצלצלים. אסף העביר מחד שתי דקות ועשרים שניות קדימה בשיר והתפנה בחזרה לשיחה. תוך כשמונה שניות דייוויד גילמור החל לשיר אודות הזמן, אשר חולף לנו חיש מהר מבין הידיים, בטרם אנו מבינים עד כמה.
"אתה מתכוון לגורל?" שאל אותו אסף בכמיהה להמשיך בדיאלוג המרתק. בן התמהמה מעט במתן תשובתו.
"...לא יודע... אולי" התחיל לענות, ואז שינה דעתו, "לא. לא ממש."
"אז מה?"
"הרגשתי... ואני עדיין מרגיש... ממש עכשיו אפילו, שמישהו מכתיב את מה שאני אומר"
המים המשיכו לפכפכך. הג'וינט המשיך לנוח לידם מבלי לפצות פה. העצים חלפו על פניהם והפרואנים (ואולי אף האקוודורים, אם אכן נכחו כאלו על הספינה) היו עמוק מאוד בתוך חלומם השני או השלישי.
"...לא נראה לי שהבנתי" אמר אסף, מבולבל מדבריו של חברו.
"דמיין אדם, שיושב לו בחדר חשוך..." החל בן לנסח עצמו בזהירות רבה ומחושבת על-פי החוויה שחווה בלילה עם דון דני, "אדם, שממקם את הדברים שאנחנו אומרים בתוך ציטוטים... הוא יוצר אותנו, הוא כותב אותנו לתוך מסמך, וככה אנחנו מתקיימים... זה העולם שלנו. זה לפחות מה שראיתי. ושמעתי. והרגשתי. זה נשמע הזוי לגמרי, אני יודע, אבל זה מה שחוויתי באותו הערב..."
חיות הבר אשר הועמסו באלימות על הספינה מוקדם יותר, בצהרי היום, נעו בחוסר נחת מוחלט בסיפון התחתון, מצטופפות ומתנשמות בכבדות. הן ניסו לישון, אך כאבן מנע זאת מהן. השור בעל הזנב השבור, סימני ההלקאה והחבלות על כל גופו גסס לאיטו. עמוק בפנים ידע שלא יצליח להגיע לאיקיטוס. עם זאת, הסיפון התחתון היה שקט כמו המרחב הפתוח בחלל החיצון.
ברקע, סולו הגיטרה של גילמור ניסר את הלילה על גבי נהר האמזונאס.
אסף לא ידע כיצד לאכול את התיאוריה שהנחית עליו חברו, "אז בעצם אנחנו דמויות בספר..."
"אני לא יודע אם להגדיר את זה ככה" קטע אותו, וכאשר ראה כוכב נופל עבר לישיבה מזרחית והמשיך לדבר "אבל מה שאני כן יודע זה כשהייתי בשיא המסע שלי באותו הלילה, הרגשתי שכל החיים שלי מורכבים מטקסט אחד ארוך ומייגע. ואיפשהו שם בחושך, איפה שהלכתי לאיבוד וחזרתי, ישב אדם. הוא כתב את חיי במסמך לבן, אולי במחשב, אולי בעזרת וורד אפילו אם זה קיים ביקום שלו, ביקום בו נכתבו חיי. ואם הוא כתב את שלי, זה אומר שגם אתה פרי יצירתו, וכל המעגלים החברתיים שסובבים אותי. ובעצם כל העולם..."
כל אוצר המילים של אסף נעלם כלא היה. כיצד ניתן להגיב לחוויה עוצמתית שכזו? גם הוא חווה ניסים ונפלאות בלילה האגדי ההוא, אך לא בצורה הזו. ואז נפל לו האסימון.
"שמע" הוא החל להתאושש מדברי חברו, "ישנם אינסוף יקומים. יקומים מקבילים, לא מקבילים, יו ניים איט. לפחות בתיאוריה הרווחת כרגע בעולם המדעי. בהתבסס עליה, אתה כנראה צודק. כנראה שיש איזשהו יקום בו אנחנו נכתבים בדיו או במרחב הוירטואלי, כי הכל הולך, הכל הגיוני... אבל.."
בן השלים אותו ללא כל מאמץ: "..אנחנו לא נדע אף-פעם."
אסף התיישב והנהן, "כן, אנחנו לא נדע אף-פעם. אלא אם כן המדע יתמזג עם העולם הקוסמי בדורנו."
"אני לא חושב שזה יקרה," בן הוסיף, "לפחות לא במשמרת שלנו... כמו שאמרת."
"אז זו התכלית בעצם" זרק אסף לאוויר,
"מה?"
"זו התכלית של היקום. לגרום לנו לא להבין."
צלילי השיר הבא החלו להיפלט מהרמקולים הניידים. פסנתר אלוהי וסינתיסייזר יפהפה. בן ואסף ידעו באיזה שיר מדובר ולכן החליטו להישאר בשקט ולהוקיר את הרגע. שניהם דמיינו בראשם את תשעת החודשים הבאים: במי יפגשו, היכן יטיילו, מה יאכלו, כמה יעשנו, האם יהיה להם קר, או שמא חם, האם יתפצלו בנקודה כלשהי או ימשיכו לטייל ביחד עד הסוף, בכמה מדרגות יצטרכו לטפס בדרכם למאצ'ו פיצ'ו, מכמה קלקולי קיבה עוד יצטרכו לסבול, עם אילו נשים יבלו במיטה. וכאשר מוחם סיים להתעסק באותן המחשבות המצמררות, הם החלו לחשוב על הרגע הנוכחי, ועל כמה שהם לא רוצים שייגמר והצטמררו פי כמה. ואז אישה בשם קלייר טורי החלה לשיר, לא בטרם שהסינתיסייזר הרים לה להנחתה. הנחתה בדמות קול נשי אלוהי ששבר את שניהם מבפנים. הם היו מלאי תודה, על הכל.
כשתי דקות וחצי חלפו עד שהשיר הגיע אל סופו ואסף ובן החליטו לרדת בחזרה לאוהל ולפרוש אל עולם החלומות המרהיב וחסר מימד הזמן. אסף הכניס את הסיגריה הירוקה לארנקו. אורכה כעת היה מעט קצר יותר מזרת אנושית. בן לקח עימו את מעיל הפליז ומיד ירד עם חברו לסיפון המגורים, עד כמה שניתן להגדירו כך.
הם שמרו על השקט בדרכם אל האוהל. הפרואנים (ואולי אף האקוודורים, אם אכן נכחו כאלו על הספינה) ישנו היטב. רעשי הרקע לא השתנו: צליל פכפוך מי הנהר הנעים את אוזניהם ורעש מנוע הספינה העמום גם עשה זאת. בן פתח את המנעול ושניהם נכנסו פנימה, מורידים חולצות ומכנסיים ונשכבים כאשר המוצ'ילות לרגליהם. השעה הייתה שלוש וחצי. עת לישון.
דקה עברה, ואז שתיים. שלוש דקות נעלמו כלא היו ומיד גם ארבע. החמישית והשישית אבדו כאילו כלל לא נבראו. ואז בדקה השביעית, מכיוון שלא הצליח להירדם, אסף פצה פיו. הוא ידע שבן עוד ער.
"אתה יודע משהו?" שאל את בן,
הוא אכן היה ער.
"מה?" שאל אותו בחזרה,
"אם אתה צודק" החל לענות, "ואנחנו באמת דמויות ביצירה של יישות כלשהי מיקום אחר ולא יותר מזה... והיקום שלנו הוא בסך הכל עוד קובץ עם סיומת דוק בגוגל דרייב המקומי של אותו מימד... אז אנחנו לפחות יכולים להתנחם בכך שזו תהיה חתיכת יצירה. לפחות בתשעת החודשים הקרובים. בוא נגלה מה מצפה לנו מעבר לפינה. בוא נמצה את היצירה הנפלאה הזו עד תומה."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
