מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:
רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה
חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה:
דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי כִּי זָרִים עָבַדְתִּי
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי
קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי:
כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא
וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה
רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:
יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים
בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:
חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה:
ככל הנראה, זמן כתיבת הפיוט אינו מאוחר מאמצע המאה ה-13[2] בגרמניה, בתקופת מסעות הצלב. שמו של המחבר – מרדכי – נרמז באקרוסטיכון שבראש חמשת הבתים הראשונים של הפיוט. מרדכי יכול להיות רבי מרדכי בן הלל מנירנברג שנפל בעצמו קרבן לרדיפות אלה. שלוש יסודות להשערה זו[3]: רבי מרדכי בן הלל חי בנירנברג במאה השלוש עשרה. הוא חיבר ספר פיוטים וקינות, ועל כולם חתם בשם: מרדכי. הוא ניספה בטבח בנירנברג שבו נרצחו 600 יהודים.ייתכן שמרדכי הוא הפייטן מרדכי בן יצחק הלוי, שנולד באיטליה ועבר להתגורר במגנצא, שחיבר פיוטים נוספים לשבתות השנה.
המשורר מחבר "מעוז צור" ייחד בית לכל גלות, ולהצלה המיוחדת לה. המחרוזת הראשונה, שכתובה בלשון הווה, מביעה תקווה לבניית בית המקדש ("תיכון בית תפילתי") ומייחל טבח לאויבי ישראל, המכונים בזלזול כלבים (מנבח, כלומר נובח ככלב). שאר טורי המחרוזת מתארים את הפעמים שבהן נגאל עם ישראל מידי צריו לאורך ההיסטוריה: המחרוזת השנייה מספרת על יציאת מצרים, המחרוזת השלישית מספרת על גלות בבל, המחרוזת הרביעית מספרת על נס פורים, והמחרוזת החמישית מספרת על ניצחון החשמונאים.
המחרוזת השישית, המתחילה במילים "חשוף זרוע קדשך", הופיעה לראשונה רק בראשית המאה ה-18, והחוקרים דנו בשאלה האם גם היא חוברה על ידי מחבר הפיוט והושמטה "מאהבת השלום" מפני החרוז "נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה" שנמצא בו, או שהיא תוספת מאוחרת. יש הסוברים ש"אדמון" שמוזכר במחרוזת זו רומז על קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך ברברוסה ("אדום הזקן"), ממנהיגי מסע הצלב השלישי. אחרים טוענים כי הביטוי "דחה אדמון בצל צלמון" אינו מתייחס בהכרח לדמות ספציפית, והוא שם כינוי לכלל הנוצרים (בספרות היהודית, אֱדוֹם היא סמל לרומא העתיקה, ובעקבות התנצרותה של זו, סמל לעולם הנוצרי בכלל), והמשורר מתפלל לאלוהים שידחה (ידחוף) את ממלכת אדום ("אדמון") "בצל צלמון" (לחושך ולצלמוות), כלומר שיוריד אותה לגיהנום ולשאול תחתית. בשל חשש מתגובת הנוצרים, מחרוזת זו הושמטה בהוצאות רבות של הפיוט. עד היום יש יוצאי קהילות גרמניה, הולנד ואנגליה שאינם שרים מחרוזת זו.
מבנה הבתים ('מחרוזות') בפיוט 'מעוז צור' מיוחד, ומשקף צירוף של מסורות אשכנזיות וספרדיות. למשל: המשקל (6 הברות בטור) והחריזה הצולבת (א/ב א/ב -לדוגמה: ישועתי / לשבח / תפילתי / נזבח) הינם לפי מסורת ספרדית, אך חריזת ההמשך (ב / ב / ג/ ג/ ב - מטבח / מנבח / אגמור / מזמור / מזבח) היא דווקא אשכנזית, ומעוצבת כנראה על פי ניגון ידוע. צירוף מסורות כזה אופייני לאשכנז (גרמניה) במחצית השנייה של המאה השתים עשרה. המבנה המיוחד במינו של 'מעוז צור' חוזר על עצמו בעוד שני שירי זמר אשכנזיים, שאחד מהם נתחבר בוורמייזא בשנת 1201. נראה ש'מעוז צור' הוא המוקדם מבין שירי הזמר האלה, והאחרים מחקים אותו בפרטי צורה ותוכן ובביטויים מיוחדים. לכן נראה שיש להקדים את זמן חיבורו של מעוז צור למחצית השנייה של המאה השתים עשרה. גם הביטוי 'מנבח' מיוחד לתקופה זו, בה הוא משמש באשכנז בפיוטים נוספים ככינוי לכמרים ונזירים נוצרים דווקא, המתקיפים בדברי התעמולה שלהם את עם ישראל. מתוך ההשוואה שבין 'מעוז צור' לבין שני שירי הזמר העתיקים שהושפעו ממנו, ניתן להוכיח שגם המחרוזת האחרונה של מעוז צור מקורית, כי גם מחרוזת זו השפיעה על שני שירי הזמר העתיקים בצורתה ובתוכנה. מעבר להוכחה זו, ללא המחרוזת האחרונה הרצף ההיסטורי שבפיוט קטוע (בניגוד למה שמקובל בפיוטי אשכנז) והפיוט חסר סיום של תפילה לגאולת העתיד.[4]
הרב יחיאל מיכל אפשטיין הביא בספרו "קיצור שני לוחות הברית" (מהדורה ב, פירט תנ"ו-1696) כמה נוסחאות לבית העוסק בגלויות אדום וישמעאל שאינן מוזכרות בחמשת הבתים הראשונים. מלבד "חשוף זרוע קדש" הוא מביא שלוש גרסאות נוספות בשם רבי משה איסרליש (הרמ"א), רבי ירמיה אב"ד וירצבורג ורבי שמואל הלוי (מחבר הספר "נחלת שבעה"), שחתמו את שמם באקרוסטיכון בראש מילות או שורות הבית.[5] הבית שסימנו "חזק" התקבל בתפוצות ישראל כחלק בלתי נפרד מהפיוט. הבית שמיוחס לרמ"א התקבל בקרב כמה קהילות.[6][7]
ההיסטוריה: במהלך הדורות היו שניסו לחבר בית נוסף לפיוט, בית שעסק בגלות וגאולה של בני אותו דור. כך למשל נתחבר בית כזה העוסק בשואת יהודי אירופה. כמו כן בדורנו זה, בו התחוללו מאורעות דרמתיים בחיי העם, נעשו ניסיונות להוסיף בית שיציין את האירועים המרכזיים דוגמת השואה והתקומה, הקמת המדינה ומלחמת ששת הימים, מתוך מחשבה שראויים מאורעות אלו להיכלל ב'תקציר' ההיסטוריה של העם, המובאת בפיוט זה. דוגמה לכך התפרסמה על ידי הרב חיים כהן ("החלבן"): "מֵחָרְבוֹת אֵפֶר קְדוֹשִׁים, הֵקַמְתָּנוּ בְּעֹז וְתַחֲנוּנִים, יִשְׂרָאֵל כִּכְפִיר בֵּין הָעַמִּים, אֶל עִיר מִקְדָּשׁ בָּאוּ גְּאוּלִים. דּוֹדִי לְרַעְיָתְךָ פְּנֵה, וּלְעַמְּךָ קַנֵּא תְּקַנֵּא, יַחֵד לֵב טַהֵר מִקְדָּשׁ, מִמְּרוֹמֶיךָ חוֹמַת אֵשׁ תֻּקְדָּשׁ."[8].
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:
רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה
חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה:
דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי כִּי זָרִים עָבַדְתִּי
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי
קֵץ בָּבֶל זְרֻבָּבֶל לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי:
כְּרוֹת קוֹמַת בְּרוֹשׁ בִּקֵּשׁ אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא
וְנִהְיָתָה לוֹ לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה
רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:
יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים
בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:
חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה:
ככל הנראה, זמן כתיבת הפיוט אינו מאוחר מאמצע המאה ה-13[2] בגרמניה, בתקופת מסעות הצלב. שמו של המחבר – מרדכי – נרמז באקרוסטיכון שבראש חמשת הבתים הראשונים של הפיוט. מרדכי יכול להיות רבי מרדכי בן הלל מנירנברג שנפל בעצמו קרבן לרדיפות אלה. שלוש יסודות להשערה זו[3]: רבי מרדכי בן הלל חי בנירנברג במאה השלוש עשרה. הוא חיבר ספר פיוטים וקינות, ועל כולם חתם בשם: מרדכי. הוא ניספה בטבח בנירנברג שבו נרצחו 600 יהודים.ייתכן שמרדכי הוא הפייטן מרדכי בן יצחק הלוי, שנולד באיטליה ועבר להתגורר במגנצא, שחיבר פיוטים נוספים לשבתות השנה.
המשורר מחבר "מעוז צור" ייחד בית לכל גלות, ולהצלה המיוחדת לה. המחרוזת הראשונה, שכתובה בלשון הווה, מביעה תקווה לבניית בית המקדש ("תיכון בית תפילתי") ומייחל טבח לאויבי ישראל, המכונים בזלזול כלבים (מנבח, כלומר נובח ככלב). שאר טורי המחרוזת מתארים את הפעמים שבהן נגאל עם ישראל מידי צריו לאורך ההיסטוריה: המחרוזת השנייה מספרת על יציאת מצרים, המחרוזת השלישית מספרת על גלות בבל, המחרוזת הרביעית מספרת על נס פורים, והמחרוזת החמישית מספרת על ניצחון החשמונאים.
המחרוזת השישית, המתחילה במילים "חשוף זרוע קדשך", הופיעה לראשונה רק בראשית המאה ה-18, והחוקרים דנו בשאלה האם גם היא חוברה על ידי מחבר הפיוט והושמטה "מאהבת השלום" מפני החרוז "נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה" שנמצא בו, או שהיא תוספת מאוחרת. יש הסוברים ש"אדמון" שמוזכר במחרוזת זו רומז על קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך ברברוסה ("אדום הזקן"), ממנהיגי מסע הצלב השלישי. אחרים טוענים כי הביטוי "דחה אדמון בצל צלמון" אינו מתייחס בהכרח לדמות ספציפית, והוא שם כינוי לכלל הנוצרים (בספרות היהודית, אֱדוֹם היא סמל לרומא העתיקה, ובעקבות התנצרותה של זו, סמל לעולם הנוצרי בכלל), והמשורר מתפלל לאלוהים שידחה (ידחוף) את ממלכת אדום ("אדמון") "בצל צלמון" (לחושך ולצלמוות), כלומר שיוריד אותה לגיהנום ולשאול תחתית. בשל חשש מתגובת הנוצרים, מחרוזת זו הושמטה בהוצאות רבות של הפיוט. עד היום יש יוצאי קהילות גרמניה, הולנד ואנגליה שאינם שרים מחרוזת זו.
מבנה הבתים ('מחרוזות') בפיוט 'מעוז צור' מיוחד, ומשקף צירוף של מסורות אשכנזיות וספרדיות. למשל: המשקל (6 הברות בטור) והחריזה הצולבת (א/ב א/ב -לדוגמה: ישועתי / לשבח / תפילתי / נזבח) הינם לפי מסורת ספרדית, אך חריזת ההמשך (ב / ב / ג/ ג/ ב - מטבח / מנבח / אגמור / מזמור / מזבח) היא דווקא אשכנזית, ומעוצבת כנראה על פי ניגון ידוע. צירוף מסורות כזה אופייני לאשכנז (גרמניה) במחצית השנייה של המאה השתים עשרה. המבנה המיוחד במינו של 'מעוז צור' חוזר על עצמו בעוד שני שירי זמר אשכנזיים, שאחד מהם נתחבר בוורמייזא בשנת 1201. נראה ש'מעוז צור' הוא המוקדם מבין שירי הזמר האלה, והאחרים מחקים אותו בפרטי צורה ותוכן ובביטויים מיוחדים. לכן נראה שיש להקדים את זמן חיבורו של מעוז צור למחצית השנייה של המאה השתים עשרה. גם הביטוי 'מנבח' מיוחד לתקופה זו, בה הוא משמש באשכנז בפיוטים נוספים ככינוי לכמרים ונזירים נוצרים דווקא, המתקיפים בדברי התעמולה שלהם את עם ישראל. מתוך ההשוואה שבין 'מעוז צור' לבין שני שירי הזמר העתיקים שהושפעו ממנו, ניתן להוכיח שגם המחרוזת האחרונה של מעוז צור מקורית, כי גם מחרוזת זו השפיעה על שני שירי הזמר העתיקים בצורתה ובתוכנה. מעבר להוכחה זו, ללא המחרוזת האחרונה הרצף ההיסטורי שבפיוט קטוע (בניגוד למה שמקובל בפיוטי אשכנז) והפיוט חסר סיום של תפילה לגאולת העתיד.[4]
הרב יחיאל מיכל אפשטיין הביא בספרו "קיצור שני לוחות הברית" (מהדורה ב, פירט תנ"ו-1696) כמה נוסחאות לבית העוסק בגלויות אדום וישמעאל שאינן מוזכרות בחמשת הבתים הראשונים. מלבד "חשוף זרוע קדש" הוא מביא שלוש גרסאות נוספות בשם רבי משה איסרליש (הרמ"א), רבי ירמיה אב"ד וירצבורג ורבי שמואל הלוי (מחבר הספר "נחלת שבעה"), שחתמו את שמם באקרוסטיכון בראש מילות או שורות הבית.[5] הבית שסימנו "חזק" התקבל בתפוצות ישראל כחלק בלתי נפרד מהפיוט. הבית שמיוחס לרמ"א התקבל בקרב כמה קהילות.[6][7]
ההיסטוריה: במהלך הדורות היו שניסו לחבר בית נוסף לפיוט, בית שעסק בגלות וגאולה של בני אותו דור. כך למשל נתחבר בית כזה העוסק בשואת יהודי אירופה. כמו כן בדורנו זה, בו התחוללו מאורעות דרמתיים בחיי העם, נעשו ניסיונות להוסיף בית שיציין את האירועים המרכזיים דוגמת השואה והתקומה, הקמת המדינה ומלחמת ששת הימים, מתוך מחשבה שראויים מאורעות אלו להיכלל ב'תקציר' ההיסטוריה של העם, המובאת בפיוט זה. דוגמה לכך התפרסמה על ידי הרב חיים כהן ("החלבן"): "מֵחָרְבוֹת אֵפֶר קְדוֹשִׁים, הֵקַמְתָּנוּ בְּעֹז וְתַחֲנוּנִים, יִשְׂרָאֵל כִּכְפִיר בֵּין הָעַמִּים, אֶל עִיר מִקְדָּשׁ בָּאוּ גְּאוּלִים. דּוֹדִי לְרַעְיָתְךָ פְּנֵה, וּלְעַמְּךָ קַנֵּא תְּקַנֵּא, יַחֵד לֵב טַהֵר מִקְדָּשׁ, מִמְּרוֹמֶיךָ חוֹמַת אֵשׁ תֻּקְדָּשׁ."[8].