הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס בספרו 'כוליות ואינסופי' מביא משל מאת אפלטון, ובו מספר אפלטון על סוקרטס, המורה שלו, שמעולם לא רצה לכתוב את הגותו, ולא השאיר אחריו שום טקסט כתוב.
אפלטון שכתב בשמו, דיבר על המתח הזה בין הדיבור לבין הדבר הכתוב, ולשם כך הביא משל מהמסורת המצרית ובו סיפור על האיש שהמציא את הכתב:
לפי סיפור זה, בא ממציא הכתב עם המצאתו הגדולה לפני מלך מצרים, ומסר לו את ההמצאה. המלך שמע, התרשם וכה אמר לו לממציא הכתב :
אתה מביא לאנושות דבר שבעיניך הוא בוודאי ברכה גדולה. אבל אתה אינך יכול להעיד על המצאתך שלך, ואתה האחרון שיכול להשתבח בה. מפני שאינך מודע לכך שעם הכתב אתה מביא לאנושות גם את השכחה. והרי הטקסט הכתוב דומה לילד שהתייתם מאביו.
הספר, אומר אפלטון בהמשך המשל, הוא יתום.
מפני שכאשר הדברים נמסרים בעל פה, ניתן להגן עליהם. הדובר יכול לחזור עליהם, להסביר אותם. לומר אותם בצורה אחרת, ברורה יותר לשומע. לענות על שאלות ולהבהיר.
אבל הסופר נידון להתמודד לעולם עם המשקל המת של האותיות , של הדברים שכבר נאמרו.
מן הרגע שהדברים מודפסים, הם כבר נמסרים לידי הקוראים כדבר מת. ולעולם יתקיים בתוך הכתיבה הפרדוקס של הנכתב, המתאמץ לחלץ עצמו מאותה מלכודת של מוות שהכתיבה עצמה כפתה על המשמעות שביקש הכותב לצקת בתוכו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
לביא
