פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1531 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-1 חודשים השאלתי את הזמן חלק 8 טל
למי שלא קרא/ זוכר-
פרקים 1-7
http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=304876#noteId_304876" rel="nofollow">http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=304876#noteId_304876" rel="nofollow">http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=304876#noteId_304876" rel="nofollow">http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=304876#noteId_304876
----------------------------------------------
היום הזה היה היום השני הכי גרוע בחיי.
קמתי כמו זומבי. אנה מסתבר כבר לא מעירה אותי בבוקר,טוב זה לא מדויק. עכשיו היא לא באה לחדר שלי ,אבל בדקה שהשעון המעורר שלי מצלצל תמיד מעיר אותי משהו אחר.
כל בוקר מאז שקנו לאנה את הגיטרה החשמלית שלה, בשעה שבע בבוקר בדיוק, היא מחברת את הגיטרה למגבר ,ואת האקורד הראשון היא מנגנת תמיד על העוצמה הגבוהה ביותר.
גם אם אתה יודע שזה מגיע זאת דרך נוראית לקום בבוקר. אבל זה הדבר החיובי ביותר ביום הזה.
קמתי, דחפתי כמה ספרים ומחברות לתיק , התלבשתי במשהו מהארון- אפילו לא הקדשתי לזה מחשבה.
חטפתי תפוח מהקערה שבמטבח ויצאתי מהבית.
בראש שלי רצו מלא תוכניות אפשריות מה לעשות עם הנסיעה האחרונה , כמו שעשיתי כל הזמן ע שנרדמתי בלילה הקודם, אבל חוט המחשבה שלי נקטע כשפגע לי משהו בעורף.
הנחתי יד על העורף מתוך אינסטיקט ,הסתובבתי לאחור וראיתי תפוח אדום קטן נח על צידו על שטיח הכניסה .
הרמתי את הראש וכבר מהנעליים אישרתי מי זה שזרק את התפוח.
"אנה, לאן נעלמה האהבה?" אמרתי בנימה הצינית שלי כשאחותי הקטנה פלבלה בעיניה. בזמן התנועה המזלזלת בעיניה הכחולות חלף ניצוץ . היא קפצה קדימה ושיערה הזהוב עם הפסים הכחולים והאדומים נראה בשמש כמו חוטי זהב בהן שזורים אבני חן. המראה הבזיק במוחי לרגע וגרם לי לגחך.
בהתחשב בסיטואציה, מעיניה של אנה, אולי באמת הגיע לי לקבל את המכה ההיא.
היא פשוט התחילה ללכת ואמרה אחרי דקה או שתיים בלי להסב את הראש לאחור "בוא כבר".
אני בטוח שהמבט שלי היה מאוד מזלזל אבל אנה לא ממש ראתה אותו. היא נהגה בימים אלו לראות "רק מה שאני צריכה לראות". פעם היא אמרה לי שזה חשוב עדיין לא הבנתי אותה.
הרגשתי את הכובד של המכשיר הנייד שבכיסי. עדיין לא הגעתי להחלטה אחרי הכול.
הגעתי לבית הספר מלא הרהורים ולקח לי זמן לקלוט שמישהו פונה אליי.
"היי...אחי?" אמר בחור אחד והעביר יד הלוך ושוב מול פני עד שהעפתי אותה. הייתי צריך להתרכז כדי לזהות אותו. זה היה ליאו.
כמו שאפשר היה לצפות הוא השתנה בשנים האחרונות. הוא הסתפר לתספורת של בן אדם, התאמן קצת ואפילו גידל זיפים. קצת שונה מהחבר ששקל לעשות ראסטות מהשיער הפרוע שלו רק כדי שיהיה מסודר יותר בלי להתאמץ ונהג לתופף על הצמיגים בבטן –אבל אני חייב לציין שהוא ניגן לא רע.
הוא עדיין נהג ללבוש חולצות עם כיתובים משונים – הפעם זאת הייתה חולצה כחולה שאמרה "קנגורואים שולטים!".
אני זוכר שאמרתי לו שלום ונתתי לו כיף- כזה שאני לא זוכר שהייתי נוהג לתת.
המשכתי ללכת איתו אל תוך בית הספר ואז קרה דבר מוזר.
"היי, רומן, מה המצב?" אמר בחור אחד והמשיך ללכת.
"היי " אמרו חבורה של בנות כשעברנו על ידן.
עוד אחד שבא לתת לי כיף.
כמה בנות שחיבקו אותי לשלום והמשיכו לכיתה אחרת.
לא זכרתי את שמות המשפחה של רובם אבל גיליתי שלכל כיוון שאני מסתכל אומרים לי שלום, היי ומה קורה. זה לא שהייתי דחוי או משהו אבל לא ממש במרכז. עכשיו לא ראיתי אדם אחד שלא ידע מי אני.
ליאו עזב אותי באיזה שלב כדי ללכת לארונית שלו . הלכתי אל הארונית שלי והוצאתי את הספרים לשיעור הראשון. לקחתי אותם ורצתי אל הכיתה במרחק שתי מסדרונות. 'הארונית שלי במקום נורא לא... אסטרטגי' חשבתי לי .
בדרך ראיתי את ליאו מדבר עם מישהי.לא ראיתי מי זו, ראיתי רק שיער ארוך, חולצה ירוקה וחצאית שחורה בחטף, אבל הוא בהחלט התחיל איתה ולפי המבט שלו זה גם הצליח. חלפתי על פני השניים במסדרון בלי לתת מבט מיותר.
החלקתי , כמעט נפלתי והחזקתי בקצה שולחן המורה, אל תוך הכיתה דקה או שתיים לפני שהצלצול הכה לי בעור התוף. לפעמים אני לא בטוח אם אני שומע ממש טוב או שהצלצול פשוט חזק מדי. תמיד שמתי ידיים על האוזניים בכל מקרה.
אחרי שיחה סתמית עם כמה מהתלמידים שלומדים איתי בשיעור שהם כנראה חברים שלי המורה נכנס לכיתה.
התיישבתי בכיסא וקיללתי בלב את העובדה שליאו ורונה לא לומדים איתי בשיעור הזה. לא יזיק לי דברים מוכרים יותר. אחרי דקה או שתיים של השיעור המבט שלי כבר נדד מהמורה לכל כיוון. בחנתי את השטויות שהיו תלויות על הקירות, את התלמידים שישבו בשורות שלפני ואפילו הסתכלתי על עצמי במראה שאחת הבנות בשורה השנייה הוציאה מהתיק.
המראה שלי עדיין הרגיש מוזר, לא במקום... לא בזמן הנכון.
שאר השיעור חלף בעוד ניסיונות להיזכר בשמות של כולם ושירבוטים חסרי משמעות במחברת .
עכשיו אני אפילו לא זוכר איזה שיעור זה היה בכלל. לא שזה משנה.
היה שיעור נוסף שבו ריחפתי ורק באמצע השיעור התחלתי לשים לב למשהו. זה לא היה החומר.
זאת הייתה לא אחרת מאשר ג'וניפר שנכנסה בדלת. היא נראתה נורא. אני יודע שזה דבר מגעיל לומר על בחורה אבל היא התכערה עם השנים. היא עדיין הייתה לבושה בבגדים שחושפים הרבה יותר מדי עור, השיער שלה צבוע בבלונד בוהק יותר שלא הולם אותה בכלל וראו עליה כמה שהיא מעשנת - אני חושב שאפילו השקיות של העיניים שלה קיבלו צבע אפור כהה וזה לא היה איפור.
היא נכנסה להודיע הודעה ולפני שהיא פתחה את הפה המורה כבר הספיק לגעור עליה כמה שהבגדים שלה מפרים את קוד הלבוש בבית הספר. מהחטיבה כולנו יודעים שקוד הלבוש הוא כלום. חוץ מלבוא ערומים יכולת לעשות כמעט הכל וזה יגמר רק בכמה הערות של מורה כזה או אחר.
היא באה להודיע שהשעה הבאה ,שיעור אנגלית, התבטל לכולם חוץ מכיתה אחת- שלי.
היא רק אמרה את זה וכבר היו לאנשים תוכניות ובמקרה של מי שלומד איתי- טענות לשיעור הזה.
לא היה לי כל כך משנה. רק חיכיתי לאחד משני דברים . הדבר הראשון אצליח לחשוב על תוכנית טובה איך לתקן את הבעיות האלה בנסיעה אחת בלי להפסיד את מה שיש לי בזמן הזה ,הדבר השני היה רונה.
גיליתי באותם השיעורים שאני חושב עליה הרבה. בעצם המון. ניסיתי לגעת בזיכרונות של השנים האלו והיא כיכבה בהם. לכל מקום שהסתכלתי חשבתי עליה. בשיחה עם אנשים כמעט תמיד היא עלתה באיזה צורה- בשיחה או בראש שלי. זה היה יותר מהקשר עם ג'וניפר בכל כך הרבה שאני אפילו לא יכול להתחיל להסביר.
השיעור הזדחל ונגמר ואני הלכתי אל המורה לבקש שתבטל את השיעור. הייתי טוב בשכנוע, אני חושב לפחות. אחרי שיחה איתי היא הסכימה שאין צורך בשיעור הזה והלכה למזכירות להודיע על הביטול ברגע האחרון.
כך זכיתי בשיעור חופשי ובכמה כיפים ותודות מאנשים אקראיים. הלכתי לחפש את רונה . רציתי להתנצל על מה שקרה ביום בקודם. בראשי הרצתי תרחישים שונים של התנצלויות עד שהגעתי לאחד מספק מינוס.
הלכתי לכיתה שבה היה אמור להיות השיעור השני שלה . כצפוי הכיתה הייתה שוממת מאדם אבל שמעתי רעשים קטנים ממקום קרוב . המשכתי לכיוון הרעשים הקטנים עד לפיצול של המסדרונות . לקחתי צעד אחד והעפתי מבט אבל זה היה מספיק. ראיתי אותה – השיער הארוך הצבע חום דבש, החולצה הירוקה הצמודה , החצאית השחורה שהגיעה עד הברך, העיניים הירוקות שהיו עצומות, הידיים העדינות שהיו על פניו של אחר. לא הייתי צריך להרהר בכך שהיא הייתה הבחורה שראיתי היום בבוקר. עכשיו זה היה לי מול העיניים- הידיים שלה על פניו , הידיים שלו על מותניה והשפתיים שלהם נפגשות שוב ושוב.
אני לא יודע מה הרגשתי באותו רגע בדיוק אבל אני יודע שזה לא היה טוב . כמו שמתמוטט עלייך בניין יהיה מטאפורה טובה למצב. זה היה החבר הכי טוב שלי. זאת הייתה הבחורה שאהבתי. זה היה פשוט יותר מדי.
אילו היו תוקעים לי סכין בגב ומפלחים לי את הלב אני חושב שזה היה פחות כואב. לקחתי צעד אחורה והם שמעו את הרעש. שמעתי את השיחה ולא משנה כמה רציתי לזוז הייתי נטוע במקום.
"מה זה היה?" היא שאלה בקול החלש שלה. זה שהיא השתמשה בו כשהתנשקנו. עכשיו היה נורא לשמוע אותו.
"אני חושב שמישהו בא מהמסדרון להפריע לנו " הוא אמר בקול חולמני ואני יכול להישבע שרציתי להתקדם ולחנוק אותו.
"ליאו..." כמה מהארוניות שהועמדו מול המסדרון ההוא היו מספיק מבריקות כדי שאראה את צלליתה של רונה מורידה מעצמה את ידיו ומרחיקה אותו מעט. היא הלכה אל כיוון הפיצול- לכיווני. היא עוד לא ראתה אותי כשהצלחתי לחלץ את עצמי מהעמדה ההמומה. הסתובבתי והתחלתי ללכת בכיוון ההפוך שמעתי אותו הולך אחריה ואותה עוצרת ראשונה. יכולתי להרגיש את המבט שלה ננעץ בגבי .
לא רציתי שתראה את הפנים שלי כמעט כמו שלא רציתי להסתכל לה בעיניים. זה כבר היה משפיל מספיק.
שמעתי את ליאו צועק משהו . לא התכוונתי אפילו להביט בו. הוא הגעיל אותי באותו הרגע כמו ששום דבר לא הגעיל אותי מעולם.
אני רציתי לשנוא אותו כי הוא היה מודע להכל. הוא עשה את זה מאחורי הגב שלי. הוא גנב אותה ממני...אבל לא משנה כמה ניסיתי לא יכולתי לשנוא אותו על זה. אני עשיתי את זה לפניו. 'היא הייתה ונשארה של ליאו' חשבתי במרירות. נכנסתי לארון השרת שהיה במסדרון הצדדי רק כדי לא ינסו לחפש אותי.
התיישבתי והוצאתי את המכשיר הסלולרי מהתיק . לחצתי על לחצן דחיית השיחה עד שהמכשיר נדלק בצליל מעצבן או שזה פשוט היה מצב הרוח שלי.
הצג התעדכן לתאריך והשעה של אותו היום והחל לצפצף. מסתבר שבזמן השיעורים והלילה כמובן קיבלתי מיליוני הודעות.
היו שם גם הודעות מרונה – לא רציתי לקרוא אותן. נכנסתי להודעות הישנות של גבירת הזמן.
השעונים היו אותם השעונים רק שהמספרים היו צפופים יותר בשעון השנים. עדיין לא העזתי להביט לאיזו שנה השעון מגיע. החלטתי שהכי טוב לחזור לאותה נקודה שידעתי שהיא הנקודה שממנה הכל השתבש – היום של המסיבה.
היום ההוא שאת התאריך שלו אני כנראה אזכור תמיד. אני אפילו לא רוצה לומר אותו – רק לשמוע אותו מעורר בי גועל.
החזרתי את השעון לתאריך ולשנה וחיכיתי . לא עבר הרבה זמן עד שהרעשים מהמסדרון נעלמו , הצבעים נזלו מהמציאות וכל השאר נעלם תחת מסך שחור מוכר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-1 חודשים ברצינות דרמטי-וואו DR.Nofar Sarori
כיף לקרוא לי לקרוא כל פעם מחדש-את גדולה הגיע הזמן שתעשי עם עצמך משהו בתחום.:-)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-1 חודשים תודה שגרמת לי לחייך :-) טל
-
לפני 11 שנים ו-1 חודשים אין אצלי אולי גברת DR.Nofar Sarori
-
לפני 11 שנים ו-1 חודשים תתפלאי גם אני :-) טל
-
לפני 11 שנים את יודעת מה כיף לקרוא אותו שוב DR.Nofar Sarori
היום אני דיי מדוכאת -אדם כפוי טובה פגע בי סופית למרות כל מה שעשיתי בשבילו
הוא מתייחס למה שאני אומרת בבהתעלמות מוחלטת ותאמיני לי אין כאב נורא מזה שמישהו שאת עושה לו טוב ,מחזיר לך ברע...הסיפור שלך כרגיל עשה לי רק טוב והרגיע אותי מעט.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים אתמול סיימתי את פרקים 9 ו10 (הסוף) , יש לי בעיות באינטרנט אז עדיין לא פרסמתי אותם טל
אני שמחה שאפילו שלא הייתי פה עזרתי לך.
אנשים כפויי טובה יש בכל מקום , אל תתני להם לפגוע בך. הם לא שווים את זה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים איזה כיף לשמוע!!!!!!!!!!!!! DR.Nofar Sarori
יש לי קצת זמן עד הבחינה ההבאה שאני עושה.אני מחפשת מה לקרוא :-)
ואת צודקת יקירתי,אף אחד לא שווה את הכאב.אתמול זה כאב היום זה עבר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים לקח לי קצת זמן אבל פרסמתי את שניהם :-) טל
בהצלחה מכל הבחינות :-) (משחק מילים טיפשי קצת, אני יודעת אבל אני מתכוונת לזה)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
