מנגינה שכזאת. בלדה על שוטרים ופסנתרנים (וגם צייר אחד)
וכך בשעת לילה מאוחרת התרווחתי בכסא המנהלים שלי,
נכנסתי ליוטיוב, ומצאתי לי סרטון של קונצ'רטו לפסנתר של שופן.
שמתי את הסלולרי על רטט, והתחלתי לכתוב את המבוא לספרי החדש ל"מסה ומריבה".
לא חלפו אלא דקות אחדות - והסלולרי רטט.
"שלום" אמרתי.
"האם זה מר אברהם" ? נשמע קולו של גבר.
"כן. זה אני" עניתי, והוספתי "במה אני יכול לעזור"?
"מדברים ממשטרת רחובות" אמר האיש, "השכנים מתלוננים שאתה מנגן בפסנתר וזה מפריע".
"אה, טוב" עניתי. "אני אנמיך"
"איך תנמיך" ? שאל, "וכי יש לפסנתר כפתור ווליום ?"
"או, לא", עניתי, "אני לא מנגן אני...."
"למה? זה נשמע יפה מאוד מה אתה מנגן ?"
אמרתי לך שאני לא מנג.... "טוב זה שופן. קונצ'רטו לפסנתר במי מינור".
"שופן..שופן.. זה לא שחתך את האוזן ?" שאל בעל המדים הכחולים.
"לא, לא", עניתי בחיוך, "זה ההולנדי שחתך את האוזן".
"אם הוא חתך את האוזן.. איך הוא שמע וניגן מוזיקה?"
"הוא לא מנגן", עניתי " הוא צייר קוראים לו וואן גוך".
"עכשיו בלבלת אותי" אמר השוטר, "אתה אמרת שופן. איך וואן גוך ?"
"טוב . בוא נעשה סדר בדברים" אמרתי. "שופן זה עם המוזיקה. וואן גוך זה עם האוזן – הצייר".
"אהה. עכשיו הבנתי" אמר. "ומה הוא מצייר ?" שאל החוקר מרחובות
"אני לא בקי בציור" עניתי, "אבל שמעתי על ציורים יפים שלו שנקראים 'חמניות'. בצבעי צהוב מרהיבים".
"חמנייה"? שאל והוסיף "זה לא גרעינים שחורים ?"
"כן! " עניתי "בדיוק. זה גרעינים שחורים".
"אבל אמרת צבע צהוב מרהיב לא ?"
(חשבתי לעצמי מה עושים עם הצרה הזו ?)
"טוב", עניתי "אני ממש עייף. אולי נמשיך את השיחה האומנותית בהזדמנות אחרת ?".
"בסדר". ענה. והוסיף "רגע, רגע, רגע. תשמע, אני גם רכז תרבות של התחנה מה דעתך
לתת לנו איזה קונצרט – אתה יודע, לתרום קצת כמו שאנחנו תורמים לקהילה".
מערכה שנייה.
"אבל אני לא יודע לנגן" אמרתי "זה רק מהיוטיו...."
"נו באמת, תפסיק להצטנע". אמר. "אתה מנגן ממש יפה. האם אמרת שופן ?"
"כן. שופן". עניתי. וחשבתי לעצמי: . אח.. לאיזו צרה נכנסתי. ועוד עם המשטרה.
"אז בוא נסכם" אמר השוטר. "באיזו יום נוח לך ?"
"יום חמישי" עניתי. "אבל בלי האור הכחול".
"סגרנו".אמר סטרסקי . "כל הכבוד על ההתנדבות" אמר. "יום חמישי בערב הרכב אצלך".
==========
יום חמישי האודיטוריום במטה המשטרה – רחובות.
האולם המרהיב ביופיו, המה שוטרים במדים כחולים, עם דרגות ובלעדיהן. ושוטרי חרש צמודים לאוזניות.
בשורה הראשונה ישבו המפכ"ל וסגנו ולצידם ישבו הניצבים מכל המחוזות.
מנחה הערב הכריז "ועתה אני מזמין את אברהם ב.ש. לנגן מעט מיצירותיו של שופן".
בצעדים מאוששים צעדתי אל הפסנתר המבהיק והתיישבתי על הכסא העגול.
הס הושלך באולם, וללא שהיות מיותרות התחלתי לנגן.
תו אחר-תו צליל אחר-צליל. במשך שעה ארוכה, ריחפו אצבעותיי בקלילות על הקלידים, וכאילו מאליהן התנגנו להן יצירותיו המופלאות של פרדריק שופן.
דממה נשתררה לדקות אחדות ומיד פרצו הנוכחים במחיאות כפיים שארכו זמן רב.
קדתי בפני הקהל שהמשיך את מחיאות הכפיים ללא הפסק.
הרלשי"ת של המפכ"ל עלתה אל הבימה והעניקה לי זר חמניות בצבע צהוב.
הסלולרי רטט.
הקיצותי מחלומי.
על הקו היה גבאי בית הכנסת, אנחנו ממתינים לך להשלים מנין.
"בסדר". אמרתי. "אני נוטל ידיים וכבר מגיע".
על מסך המחשב ריצדו תמונות מהיוטיוב עם הכותרת "שופן – קונצ'רטו מס' 1 )
"אח.. איזה חלום נפלא. מעולם לא חשבתי שאני כה מיטיב לנגן על פסנתר – ועוד שופן".
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
