פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 6704 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים פרק ראשון דוידי
הקדמה.
הסיפור שתקראו עוד מעט הוא סיפור על אהבה, אהבתי פעם נערה והיא לא אהבה אותי, והמשכתי לאהוב אותה עד ש...
שנים עברו, חציתי נהרות סוערים, טפסתי על פסגות הרים מושלגים, עברתי מדבריות ויערות, שערי האפיר, פני התכסו בקמטים, אבל את האהבה ההיא לא שכחתי.
ויום אחד החלטתי לכתוב על מה שקרה אז כשהייתי נער, לפני שהכל יישכח.
אינני בקי באמנות הכתיבה ולכן כתבתי רק את האמת.
כך בדיוק קרו הדברים מילה אחר מילה.
יש אומרים שהכוונה חשובה מהמעשה, והם וודאי צודקים.
ויש אומרים שהמעשה חשוב מהכוונה וגם הם וודאי צודקים.
ויש אומרים שלא ייתכן שגם הכוונה חשובה מהמעשה וגם המעשה חשוב מהכוונה וכנראה שגם הם צודקים.
כל שנשאר לי לאמר הוא, שהתכוונתי לכתוב סיפור פשוט על אהבה, כתוב שחור על גבי לבן, כי ככה אני אוהב סיפורים- פשוט, ישר ולעניין,
ואם לא הצלחתי בכך קוראים יקרים, עמכם הסליחה.
פרק ראשון: ד. והמילים האבודות.
הסיפור שלנו מתחיל בד. הגיבור של סיפורנו.
ד. הוא ילד רגיל. זאת אומרת, יש לו שיער חום ארוך ולא מסורק, שתי אוזניים בכל צד של הראש, ולידן שתי עיניים ירוקות קצת פראיות, אחת בכל צד. בין העיניים יש לו אף, ומתחתיו פה עבה, ובתוכו חיוך קצת נבוך.
ד. לומד בבית ספר, הוא שונא את בית ספר.
טוב זה טבעי, מי לא שונא את בית הספר?
הוא יושב בשורה האחרונה של הכיתה ולא מקשיב למורה שמקשקש ברקע משהו על מלחמה עתיקה, מידי פעם הוא מתלחש עם חבר או מצייר מפלצות ומורים במחברת היחידה שיש לו בתיק.
למורים לא אכפת, העיקר שלא יפריע.
פעם הוא עוד היה שואל אותם שאלות, עכשיו הוא לא שואל כלום. הוא הבין מזמן שאין להם שום תשובות עבורו.
לאף אחד אין תשובות עבורו.
לפעמים נדמה לו, שזה לא הוא שיושב שם בשיעור, אלא מישהו אחר, שמחקה אותו, אבל זה לא הוא באמת.
הוא היה יוצא מהכיתה בטריקת דלת, לא אכפת לו מהמבחנים שלהם, מהציונים שלהם, מכל המשחק המטופש הזה.
הוא שונא אותם, את כולם. שונא! שונא! שונא!
הוא לא בורח מבית ספר רק בגלל עירית.
עירית היא הילדה החכמה שיושבת בשורה הראשונה ותמיד עושה שיעורי בית, לומדת למבחנים ומקשיבה. כל המורים אוהבים אותה.
יש לה שער אדמדם וארוך שלפעמים היא קולעת בצמה ועיניים סגולות ושקטות.
היא הנערה הכי יפה בעולם.
אני אוהב אותה, אומר לעצמו ד. אני אוהב אותה, אני אוהב אותה.
הוא חושב עליה כל הזמן, בכל מקום שהוא מסתכל הוא רואה רק אותה.
היא בשבילו הכל, האדמה, הים והשמיים, אבל אין לו אדמה ולא ים ולא שמש, רק חושך ועצב ורעד קל ברגליים.
מחר הוא יגיד לה שהוא אוהב אותה והיא היא תגיד לו שגם היא אוהבת אותו והיא תשאל אותו למה הוא חיכה כל כך הרבה זמן, ואז הוא ינשק אותה והציפורים והפרפרים ישירו לו "בסמה מוצ'ו"
אבל המילים נעלמות כשהוא לידה, הוא פשוט שותק שוב ושוב ושוב, פעם אחת הוא הצליח לשאול אותה, מה שלומך והיא אמרה בסדר.
זה שמח וזה עצוב, זה מתוק וזה מר, זה עולה כל כך גבוה ויורד כל כך נמוך.
לאן לברוח?
הוא נוסע עם האופניים סביב הבית שלה אבל אף פעם לא דופק על הדלת, הוא שולח זר פרחים אבל לא כותב מי שלח אותו. הוא מצלצל אליה וברגע שהוא שומע את הקול שלה הוא תמיד מנתק.
עירית מתעלמת ממנו, היא לא מחזירה לו מבט.
זה כואב, זה שורף הכל, אפילו עלה ירוק אחד לא נשאר.
ד. רוצה לבכות.
רוצה לכתוב שיר.
רוצה למות.
בסוף הוא כותב שיר.
אולי אם אני אראה לה את השיר, היא תאהב אותי, הוא חושב.
הוא לא מראה לה אף שיר.
הוא מחביא אותם במגרה האחרונה של השולחן ונועל אותה הכי חזק שאפשר.
אסור שמישהו יראה.
הוא קורא אותם לעצמו שוב ושוב ושוב.
הם עצובים, מיואשים, עלובים ממש כמוהו.
ד.מרגיש בודד לגמרי ביקום.
יש את השמש, הכוכבים ואותו.
ההורים שלו? לפעמים נדמה לו שהם הגיעו מכוכב אחר.
המורים שלו? הוא שונא את כולם.
החברים שלו? גם להם הוא מפחד לספר את האמת.
הוא אבוד.
הוא רוצה לטבוע בנהר, הוא רוצה לצייר פצעים על הגוף הלבן, הוא רוצה לטבול במיטה של וורדים.
הוא רוצה לשכח את כל מי שהוא.
הסיפור שלנו מתחיל באחר הצהריים רגיל לגמרי, שמש בהירה וחמימה החלה לשקוע ועננים לבנים, וורודים כמו צמר גפן מתוק צפו בקצה השמיים.
ד. שכב על המיטה בחדר שלו והביט בכתמים על התקרה.
לא בא לו כלום, אפילו לקרוא לא בא לו.
הוא יצא מהבית, עלה על האופנים הכחולות שלו והתחיל לנסוע בלי שום כוונה מיוחדת ואיכשהו הוא מצא את עצמו מתגלגל בכיוון הבית של עירית. למרות שהוא כבר החליט מליון פעם לפחות שהוא יפסיק לנסוע לשם.
עירית גרה בקצה השני של היישוב, נסיעה של חצי שעה, הכל בירידה ורוח נעימה וקלילה מלטפת את הפנים.
הדרך חזרה, ד.כבר ידע, תהיה אחרת לגמרי. הוא יהיה עייף, מזיע ועצוב.
הוא עבר את הכיכר והגיע להצטלבות. הוא יכול לנסוע בדרך הרגילה או לנסות את הקיצור שהוא שאמור להוביל אותו דרך הפרדס, ישר לרחוב של עירית.
ננסה פעם דרך אחרת, אמר לעצמו ד. ופנה אל תוך הפרדס.
פרחים לבנים נחו על האדמה. דבורים זמזמו בחריצות וריח מתוק של פריחה ופרי הדר רקוב מילא את האוויר.
אחרי עשר דקות ד. מצא את עצמו מחוץ לפרדס, ברחוב לא מוכר, ובכל זאת הוא החליט להמשיך לנסוע, אחרי חמש דקות כבר לא היה שמץ של מושג איפה הוא.
הוא נאנח, סובב את האופניים ונסע חזרה לפרדס, אבל כנראה שהוא התבלבל באיזו פניה, כי הוא לא הצליח למצוא אותו.
אין ברירה, אני פשוט אמשיך ישר ובסוף אני אמצא איזה משהו מוכר, החליט ד. והמשיך לדווש לאורך דרך העפר הצרה, לא הייתה כאן מדרכה ובקושי עברו מכוניות. לצד הכביש עמדו בתים קטנים, ישנים וצהובים עם גגות רעפים אדמדמים ותריסי עץ מוגפים.
ד. ראה זקן משקה את הגינה שלו בצינור ירוק, אבל הוא התבייש לשאול אותו איפה הוא נמצא.
הבתים הלכו והתמעטו עד שנעלמו כמעט לגמרי, דרך העפר הפכה לשביל חולי וצר.
שיחים בודדים קוצניים ונמוכים הציצו עליו מבין גבעות חול צהובות.
החול היה עמוק וד. היה חייב לרדת מהאופניים וללכת.
וככה הוא הלך, לגמרי לבד בנוף הענקי שהיה ריק כמעט לגמרי.
מתחתיו היה רק חול ומעליו היו רק שמים, אפילו הדרך נעלמה.
מולו עמדה גבעת חול.
אם אני אעלה למעלה, אני אוכל לדעת איפה אני אמצא, חשב לעצמו ד.
ואם אתם רוצים לדעת מה קרה אחר כך, אין לכם ברירה, אלא להמשיך לפרק הבא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים יש פרק "הבא"? איפה? גל
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים ובכל מקרה תודה על ההתענינות דוידי (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים למעשה סיימתי, אבל הגעתי למסקנה דוידי
שאינטרנט זה לא הפורום המתאים לפרסום עבורי.
באינטרנט צריך לכתוב טקסט בן 16 שורות לא יותר,
אני כותב ארוך יותר.
הנה ההמשך...
פרק שני: ד. מחפש בעינים עצומות בחדר חשוך חתול שחור שכלל לא נמצא שם.
ד.הניח את האופניים הכחולות על החול והסטכל בפליאה על הזחל, הוא לא היה דומה לשום דבר שד. ראה אי פעם. הוא נראה קצת כמו חתול וורוד שנפל לקערה של מרק אפונה, פרש כנפיים ואף לו.
לזחל היה גוף וורוד, שש עשרה רגלים צהובוט ושלוש ידים ירוקות במיוחד מעל פרצוף מפורצף מאין כמוהו; ולמה בעצם קראתי לו "זחל", אם היו לו רגליים וגם ידיים? פשוט מאוד, מפני שעל מצחו היה כתוב באותיות גדולות וירוקות-"זחל", ולכן לא הייתה לי ברירה אלא לקרוא לו, פשוט כפי שהוא נקרא.
הזחל חבש מגבעת עגולה וסגולה שמשלושת פינותיה בקעו אוזניו של הזחל, זקופות, צהובות ודעתניות, הוא לבש חליפה מגוהצת, עניבה באותו צבע, ומכנסים שאהבו לתת לו עצות מטופשות, כמו למשל, אף פעם אל תשחק כדורגל עם תירס גמדי.
הזחל ישב על כסא גבוה, כמו כסא מצילים בבריכה, מול לוח שחמט ענקי ומלמל לעצמו משהו בשפה פרטית בהחלט.
"שלום." אמר הזחל והביט למטה, "מי אתה אורח נכבד?"
"אני ד. ומי אתה?"
"אני לודוויג הזחל." הסביר לודוויג הזחל ושאל, "אתה רוצה לשחק שח?"
"אני יודע איך..." ענה ד.
"אני אסביר לך הכל..." הבטיח הזחל, "אל תדאג."
ד.היסס לשניה, ואז חשב, מה זה משנה בעצם? והוא טיפס על הכיסא השני והתיישב מאחורי הכלים הלבנים.
"אני מחפש את הבית של עירית." הודיע ד. לזחל, "ונראה לי שאני לא בכיוון."
"כל הכיוונים מובילים לאותו מקום, לכאן."
"אבל..."
"בלי אבל, הבה נשחק." אמר הזחל בהדרת כבוד.
"אבל אני צריך למצוא את הדרך לעירית וקצת מאוחר..."
"אחרי המשחק אני אעזור לך למצוא את הדרך, אין שום בעיה." הבטיח הזחל.
טוב." נכנע ד. "אז איך משחקים?"
"זה משחק שאי אפשר להסביר אותו במילים." הסביר הזחל ברצינות איומה. "בכלל את הדברים החשובים עי עפשר להסביר במילים."
"אבל מה צריך לעשות במשחק הזה?"
"מה צריך לעשות במשחק הזה?" השתומם הזחל על השאלה, "לשחק, זה לא ברור."
"אבל איך משחקים? מה החוקים?"
"חוקים זה לפחדנים..." קבע הזחל נמרצות. "אנחנו פשוט נשחק, תתחיל."
"אין בעיה..." אמר ד. והזיז בזהירות את אחד מהחיילים הלבנים קדימה.
"מהלך מפתיע, אם כי ידעתי מראש שאתה תעשה בדיוק את מה שאתה תעשה. אני באופן כללי מעדיף לפתוח עם הסוס." צהל הזחל, "הוא תמיד צפוי לעשות משהו לא צפוי..."
וכך נמשך המשחק כשכל צד מזיז את כליו לפי החשק וההתלהבות. ד.לא הכיר את חוקי השח והזחל אולי הכיר, אבל חשב שממילא זה לא משנה.
לא ברור לי כמה זמן עבר מתחילת המשחק, לא היה שום שאון בסביבה, אבל פתאום אמר הזחל, "זהו, נגמר, ניצחתי."
"מי אמר שניצחת?" שאל ד.המופתע.
"מה זאת אומרת? זה החוק." הסביר לודוויג, "אני מנצח תמיד. אחרת, מה התאם לשחק?"
"אבל אמרט שאין חוקים." הזכיר ד. לזחל.
"אין חוקים, יש רק חוק אחד קטן ופשות שכחתי לספר לך אליו."
"אבל זה לא הוגן וזה לא הוגן שזה לא הוגן." הטמרמר ד.
"זה רק משחק..." אמר הזחל קצת נבוך.
"אבל אני לא אוהב להפסיד." התלונן ד.
"גם הפסד הוא סוג של ניצחון." קבע הזחל והתחיל לחתת באפו במרץ, "ולמען האמת לא היה לך סיכוי מהתחלה."
"טוב בסדר, זה לא משנה לי באמט ואני באמת גם לא רוצה לשחק יותר, אבל מה עם עירית?"
הזחל פשפש בכיס חליפתו שעה ארוכה, לבסוף הביט בד. בעצב ואמר, "היא לא בכיס שלי."
"יכולתי להגיד לך מהתחלה שהיא לא שם." אמר ד. בכעס.
"מצתער,לא ידעטי." הסביר הזחל המבויש, "אני רק יודע לשחק שחמת." הוא התנצל.
"תודה בכל מקרה." אמר ד. בזעף וירד מהסולם.
ואם אתם רוצים לדעת את מי הוא פגש אחר כך, תצטרכו לקרוא את הפרק הבא.
פרק שלישי : האיש עם המשקפיים.
זה היה חדר קטן וצר, קירותיו חשופים ולבנים, אור קלוש בקע מנורת פלורסנט מזמזמת, מחלון קטן ומלוכלך נשקפו שאריות של שמים.
האיש עם המשקפיים עמד בגבו אל ד. ושטף את הידיים בתנועות נמרצות, הוא חייך חיוך קטן ומריר והביט בעצמו בראי לא מרוצה, כמו תמיד.
הוא הלביש על עצמו את החלוק הלבן בתנועה חלקה אחת, תלה את הסטטוסקופ על צווארו והביט בידייו, הן היו כמעט נקיות, אבל לא לגמרי, כתם שחור קטן ועקשני נאחז בקצה הציפורן. הידיים האלה אף פעם לא עושות מה שאני רוצה! הוא כעס.
האיש עם המשקפיים הסתובב לעבר ד. , התיישב על הכסא ואמר בחביבות מפתיעה, "ד. היקר, אניכל כך שמח שבאת."
"אני פה בטעות." אמר ד. , "לא התכוונתי להיות פה בכלל."
"זאת לא טעות, אנחנו לא עושים טעויות." תיקן אותו האיש. "עכשיו שכב על המיטה ותוריד את החולצה שלך, היא מלוכלכת, לא שמת לב?"
"לא, לא, לא שמתי לב."
"כדאי שתשים לב בפעם הבאה. נו... אין לי את כל הזמן בעולם." אמר האיש בקוצר רוח. "תוריד כבר את החולצה ."
ד.הוריד את החולצה, הניח אותה על הכבא, ונשכב על המיטה, הוא הביט בתקרה, היא הייתה מכוסה בכתמים אפורים חסרי צורה, כמו עננים.
האיש הצמיד את הסטטוסקופ חזק אל הלב של ד. .
"תנשום עמוק." הוא פקד.
ד. נשם עמוק.
"זה לא מספיק עמוק." אמר האיש עם המשקפים בזעף.
ד. נשם יותר עמוק.
"אתה לא מבין אותי?! אני לא מדבר עברית?! עמוק!" עכשיו האיש ממש כעס.
ד. נשם הכי הכי עמוק שהוא יכול.
"אני לא שומע כלום." מלמל האיש עם המשקפיים, "סתם בזבוז של זמן. שב ותפתח את הפה!"
ד.התיישב על המיטה ופער את פיו, האיש הציץ לפה של ד. עם פנס, אחר כך דחף פנימה מקל, הציץ במקל ואז אמר "עכשיו הכל ברור. תחזור לכסא שלך."
"מה יש לי?" שאל ד.
"מה יש לך? אתה חולה! אחרת לא היית פה. הנה האישור. אתה נשאר חודש בבית, זה מאוד מדבק מה שיש לך."
ד. לקח את האישור בהיסוס ומיהר לצאת, רגע לפני שסובב את ידית הדלת, הוא הרגיש שמישהו מחזיק לו את הכתף.
"לאן אתה הולך בדיוק?" שאל האיש עם המשקפיים חדות.
"הביתה."
"אתה קצת בכיוון ההפוך ואתה קצת משקר."
"אני לא משקר."
"ואני לא אוהב שקרנים מלוכלכים, כבר אמרתי לך את זה!"
"אבל..."
"בלי אבל, אתה חולה ילד, אתה לא יודע כמה אתה חולה, אני לא רוצה שיאשפזו אותך." הסביר האיש במתיקות, "אבל יש מקום כזה, חשוך, סגור, שם, אף אחד לא יישמע אותך צורח. אני יכול לשלוח אותך לשם בקלות, אני רק צריך לרשום מילה."
"אני לא..."
"בדיוק, אתה מבין שזה רק לטובתך." אמר האיש בהתחסדות שלא מצאה חן בעיני אף אחד, אפילו לא בעיני. "אז אתה חוזר עכשיו הביתה ילד, בלי להתווכח בכלל."
ד.שתק ואז אמר, "אבל רציתי ללכת..."
"אתה תעשה מה שאני אגיד לך!" צווח האיש.
"אבל למה?"
"למה? כי זה מה שאני אמרתי חוצפן קטן! "
ד.רצה לברוח, אבל הרגליים שלו נתקעו ברצפה כמו משקולות והידים שלו רעדו והלב שלו דפק מהר מהר.
הוא הביט לאיש עם משקפים בעיניים ואמר בקול רועד, "אני הולך לבית של עירית."
"לאן אתה חושב שאתה הולך?!" צווח האיש בכעס נורא, הוא עקף את השולחן בצעד אחד והתקרב לד. הוא הלך וגדל ונהיה ענק ונורא ומפחיד.
"אתה טיפש! אתה מכוער! ועירית לא תאהב אותך אף פעם!!"
העיניים של האיש גדלו ונהיו חורים שחורים וענקיים מתוכם זרמו נחילים של צרעות צהובות ושחורות והרגלים הגדולות האדימו ולהטו כמט אש וציפורנים ארוכות ומתכתיות נשלחו לעברו של ד.שעמד והביט ולא יכול היה לזוז מרוב פחד.
הוא התפלל שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותו.
למזלו הרב של ד.האדמה הייתה עייפה מאוד. היא יצאה בלילה שעבר למסיבה, רקדה כל הלילה על הבר וגם שתתה יותר מדי.
בבוקר היא הייתה חייבת לקום לעבודה, אז היא זחלה למטבח, שתתה קפה שחור חזק, כרסמה ביסקוויט יבש ובדיוק באותו רגע היא פיהקה פיהוק רחב רחב וד.נפל מטה, מטה, מטה אל לב האדמה.
ואת מה שקרה לו בהמשך, תוכלו (אני חושב) לקרוא בפרק הבא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים גדול!!! גל
מעניין, משעשע, מקסים, פנטסטי ויש לי עוד המון תארים כאלה...
זה נהדר, למה שלא תכתוב את זה בסימניה? מי החליט כמה מילים צריך לכתוב כאן?
זה נפלא ונהניתי מאד לקרוא את זה, יש אוירה מיוחדת וקצת מופרעת בסיפור הזה, מין עליסה במדריך לגלקסיה,
פשוט נפלא!!!
עוד! עוד! עוד!!!
:-)
מתי הפרק הבא?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים ממש תודה רבה דוידי
א. תודה על המחמאות, (את בטוחה שאת לא אמא שלי בניק מזויף :))
ב. אני חושב שסימניה מתאימה או לילדים צעירים (אני כבר לא...)או למישהו שכותב קצר (אני לא כל כך...) זה מה שאנשים כותבים וקוראים כאן, וזה כנראה מה שמתאים למדיום הזה, אבל לא ממש לי, הנה ההמשך.
פרק רביעי : ובו מנסה פרנקי ליבו סמית לעזור לגיבורנו.
במעמקי עמק הדמדומים, על גבול החושך והאור, חי לו פרנקי ליבו סמית בשקט ובשלווה. הוא היה עסוק כל הזמן, למרות שלא עשה שום דבר, חוץ מלישון, לנוח ולקחת הפסקות ארוכות מכל מה שעשה.
פרנקי חשב או אולי יותר נכון לומר-חשב שחשב, שבקרוב מאוד הוא חייב לעשות משהו חשוב, אבל מה בדיוק? הוא לא ידע.
עיניו היו עצומות, אוזניו התנופפו ברוח הבוקר העליזה, בעוד אפו מופנה לכיוון בלתי ידוע למדע עד כה. אפו של פרנקי היה מפותל, ארוך ורגיש והוא יכול היה להבדיל בקלות בין סוס דוהר לחמור מת בתנאי שהיה רואה אותם ואי לכך, כאשר שמע טפיחה עמומה בקצה עמק הדמדומים, הוא הבין מיד -שעת חירום הגיעה, סכנה אורבת בכל פינה וכמובן שאי לכך נקט בצעדים המתאימים. זאת אומרת, מילא מים בקומקום, פרש מפיות מגוהצות על השולחן וניער את פירורי הלחם מהמפה הפרחונית באופן נועז במיוחד.
בדיוק באותו רגע נשמע קול חבטה וד. נחת היישר על הכסא שמולו. שיערו היה פרוע, עיניו התגלגלו בחוריהן וכל כולו נראה מזועזע עד מאוד.
פרנקי ליבו סמית - שודד ים הנועז ביותר בכל שבעת הימים, המאהב המיסתורי שאף אישה אינה עומדת בפניו , חתול עם שבע נשמות, בקיצור אדם לכל עת, הרים את ראשו מכוס התה החמימה שלו והביט בד. נדהם, מופתע ונרעש, "מי אתה? ומה בדיוק אתה עושה פה?" שאל בחומרה.
"אני ד. ואני גם לא יודע איך הגעתי לפה, מצטער שאני מפריע... שניה ואני הולך."
"אתה לא צריך להצטער וגם לא ללכת." קבע פרנקי ליבו סמית בהדרת כבוד, "למעשה הגעת בדיוק למקום הנכון. אני יודע שאיבדת את הדרך ואני תיכף אסדר הכל, יהיה בסדר, אל תדאג..."
"איך אתה יודע שאיבדתי את הדרך?" שאל ד. בחשד.
"איך אני יודע? כי קוראים לי פרנקי ליבו סמית. אולי שמעת עלי? אני שחקן מפורסם."
ד. הניד בראשו לשלילה.
"אז אולי ראית אותי בהפקה החדשה של "המלט"? אני משחק פעם את רוזנקרנץ ופעם את גילדנשטרן."
"מצטער, אני לא כל כך הולך לתיאטרון."
"אני אסביר לך, זה התחיל מזה שאחותי שיחקה אצלו ב"נסיכה והדרקון"- נדמה לי שהיא הייתה הדרקון, לא משנה... העיקר שהיא מצאה חן בעיניו ואתה יודע בימינו מה שחשוב זה הקשרים לא הכישורים, אז יש לי קצת קשרים ... אמנם אני לא מקבל תפקידים גדולים, כמו שמגיע לכשרון כמו שלי , אבל מה לעשות? אני צריך להתפרנס, יש לי אישה, ילדים, משכנתה, הנה בשביל התפקיד הזה חיכיתי אני לא יודע כמה זמן בעמק הדמדומים הזה ואפילו סנדוויץ עם טונה לא הציעו לי...."
"לא יפה." אמר ד.
"ככה זה." נאנח פרנקי "כל החיים הם במה וכולנו שחקנים שעובדים במלצרות כדי לשלם שכר דירה-שיקספיר אמר את זה. בכל מקרה, אל תדאג ילד, אני אעזור לך."
"אתה יודע איך איפה אנחנו? כי אני פשוט איבדתי את הדרך לגמרי."
"זה לא ברור שאנחנו פה?"
"אבל איפה זה "פה"?" שאל ד. "הכל פה כל כך מוזר."
"נו ברור... כי זה חלום."
"מה זאת אומרת חלום?"
"אנחנו בחלום של מישהו, אני ואתה."
"בחלום של מי אנחנו?"
"אין לי מושג." משך פרנקי ליבו סמית בכתפיו, "אולי שלך."
"אז אם אני אצבוט את עצמי אני אתעורר?" שאל ד. ומייד צבט את עצמו אבל זה סתם כאב.
"לא התעוררתי." הוא אמר באכזבה.
"אז כנראה שזה לא החלום שלך... למה אתה כל כך רוצה להתעורר?"
"כי זה חלום, אולי." אמר ד. בעוקצנות.
"אז מה? מה רע בחלום? חלום זה המקום הכי טוב להיות בו. בחלום אנשים הם הכי אמיתיים. במציאות כולם משקרים, מרמים, מעמידים פנים. פה? הכל אמיתי, פחות או יותר."
"אבל של מי החלום הזה?"
"מה זה משנה? כמו שאמרת זה רק חלום."
"לא אמרתי שזה רק חלום, אתה אמרת את זה..." הכחיש ד.
"אבל רצית להגיד את זה." אמר פרנקי ליבו סמית בעוקצנות. "אז זה כאילו אמרת גם אם לא אמרת."
"אני קצת מבולבל." מלמל לעצמו ד. "אולי לא שתיתי מספיק."
"אז שתה קצת תה יסמין... זה ירגיע אותך." הציע פרנקי ליבו סמית.
"אני בכלל לא אוהב תה."
"גם אני לא, אז מה? כבר סיכמנו שזה רק חלום, אז מה אכפת לך לשתות תה יסמין חלומי?"
באותו רגע פקח הקומקום עין נרגזת והביט בשניהם.
"אבקש שלא תשתה תה." אמר הקומקום בקול עמוק וסמכותי.
"אתה אל תתערב!" שרק ליבו סמית.
"מה זה אל תתערב, אתה מתעלל בי!" התכעס הקומקום.
"אתה מגזים, מתעלל... נו באמת..."
"אתה שם אותי על האש?"
"אני חייב להכין תה." התגונן ליבו סמית, "אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור את הביצים של הטבח."
"אז תשתה מים קרים."
"מים קרים אני אתן לאורח כזה? מים קרים נו באמת..." מלמל לעצמו פרנקי ליבו סמית בזעם.
"איך אתה תרגיש כשאני אמלא אותך במים רותחים? גם לנו קומקומים יש רגשות אתה יודע... אם תדקרו אותנו האם לא ניטוף דם?"
"לא." אמר ליבו סמית בהחלטיות.
"ואם תדגדגו אותנו האם לא נצחק?"
"מה פתאום שתצחק?"
"האין לקומקום דם, לב ורגשות?" פנה הקומקום הנסער אל ד.
"לא יודע, נראה לי שאין לו." אמר ד. בהיסוס.
"בוודאי שאין לו." הריע הקומקום, "ולכן כל זה הוא חלום! הבנת טיפשון?"
"לא, לא הבנתי כלום."
"כי כלום זה הכל ולכן זה חלום." הסביר הקומקום, עצם את עיניו ונרדם שוב.
"טוב אולי אתה רוצה בכל זאת מים קרים?" שאל פרנקי ליבו סמית קצת במבוכה.
"בסדר, אני אשתה." אמר ד.
"בבקשה" אמר ליבו סמית, הוא מילא את הכוס הכחולה במים.
ד. שתה בזהירות, למים היה טעם מוזר.
הוא הביט בעצמו וראה שהאצבע שלו הופכת להיות שקופה, הוא יכול היה לראות את עצמו מבפנים, ואפשר גם היה לראות דרך האצבע את החדר אם כי באופן קצת מעוות.
"אני הופך שקוף...." הזדעק ד.
"כן, קצת." הודה ליבו סמית בהיסוס, "אבל זאת רק האצבע."
"רק אצבע?! זה כל היד ועוד שניה אני כולי הופך שקוף..." מלמל ד. בעצבנות, הוא בחן את היד בקפידה, "זה מתפשט."
"אבל זה עובר במהירות, אל תדאג."
"אני דואג." אמר ד. "אני אפילו מאוד דואג... מה יקרה אם אני אהפוך כולי שקוף?"
"יש המון צדדים חיוביים בלהיות שקוף, רק שקצת קשה לי כרגע לחשוב מה הם ובכל מקרה אמרתי לך שזה יעבור, הנה אתה רואה, זה נעצר, זה אפילו קצת ירד."
"כל היד שלי שקופה."
"עזוב זה יעבור, בינתיים, תספר לי איך הגעת לפה?" הציע ליבו סמית.
"באופניים."
"נו באמת? לחלומות לא מגיעים באופניים... אני אשאל את זה אחרת, למה אתה פה?"
ד. הרים את גבותיו בתמיהה, "אני גם כן לא יודע."
"בסדר..." נאנח ליבו סמית "בדרך כלל אנשים לא יודעים הרבה על החלומות שלהם, אז תספר לי, לאן נסעת עם האופניים שלך?"
"סתם... לבית של עירית."
"ואיך היא קשורה לכבודו?"
"אני קצת אה..."
"אתה אוהב אותה..." השלים ליבו סמית וחיוך רחב על פניו.
"כן... אפשר להגיד..." מלמל ד. במבוכה.
"אז עכשיו ברור למה אתה פה? אנשים מאוהבים נוטים לחלום... אהבה היא הרי חלום מתוק." מלמל לעצמו פרנקי ליבו סמית בעיניים עצומות, ואז הביט בד. ואמר, "אז פה לא תהיה לך בעיה לפגוש אותה."
"אבל אין לי מה לחפש את עירית פה אם זה רק חלום?"
"איך שאתה נראה," מלמל לעצמו ליבו סמית, "זה נראה לי הסיכוי הכי טוב שלך לפגוש אותה."
שניהם שתקו לשניה ואז ד. כחכח בגרונו ואמר "ונגיד שאני רוצה לפגוש אותה פה בחלום. אז אתה תוכל לעזור לי..."
"לעזור, כן... אבל בזמן המתאים, לא עכשיו, אנחנו באמצע ההצגה."
"אבל לא אמרת שזה חלום?"
"כן חלום על הצגה או הצגה על חלום או הצגה על הצגה או חלום על חלום או..." פרנקי ליבו סמית השתתק לשניה, "מה זה משנה? זה לא באמת, זה רק כאילו באמת, הבנת?"
"אז אתה לא יכול לעזור לי..." אמר ד. בקול קצת עצוב.
"לא, לא ממש." הודה פרנקי ליבו סמית באנחה, "האמת ילד, פשוט איבדתי את הטקסט שלי,שם היה כתוב הכל. מה לעשות? כל כך הרבה זמן אני תקוע בעמק הדמדומים, אין פה אף אחד, כולם הלכו לים, כיבו את האור, לקחו לי את הסנדוויצ'ים. פלא שבמצב כזה הבן אדם מאבד את הטקסט שלו?"
"טוב לא נורא." אמר ד.
פרנקי השתתק לשניה ואז האירו פניו, "אבל אולי, אני בכל זאת יכול לעזור לך. יש לי פה קמע, שנתנה לי סבתא שלי לפני יום ואני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. היא אמרה לי- "אימת הים הדרומי"..."
"מי זה "אימת הים הדרומי"?" שאל ד. בחשד.
"זה כנוי שלי, כמובן." אמר פרנקי שנעלב קצת, "בקיצור סבתא נתנה לי את הטבעת הזאת." אמר פרנקי ליבו סמית והסיר מבוהן רגלו טבעת נחושת קטנה, "ואמרה לי "אימת הים הדרומי" "יום אחד, כשתפגוש מישהו שתרצה לעזור לו, תן לו את הטבעת הזאת והיא תביא לו מזל, אושר והצלחה." וזהו, מאז הטבעת אצלי ועוד לא פגשתי אף אחד שרציתי לעזור לו, אתה הראשון. היא כמעט חדשה ותראה איך היא מבריקה..."
"היא לא כל כך מבריקה." עיקם ד. את האף.
"גם אתה לא כל כך מבריק, מה זה משנה? העיקר שהיא מתאימה בדיוק לאצבע שלך." טען פרנקי ליבו סמית והידק בעקשנות את הטבעת על הבוהן של פרנקי.
"היא גדולה מדי." אמר ד. "היא מתנדנדת."
"היא תתכווץ בכביסה." שיקר פרנקי ליבו סמית בלי להניד עפעף.
"אז תודה רבה." אמר ד. והכניס את הטבעת לכיס, "ואני חושב שאני צריך ללכת עכשיו, בסדר?"
"וככה אתה משאיר אותי לבד, בחושך?"
"אני חיב ללכת." הסביר ד. "ההצגה חייבת להמשך, לא?"
"לפעמים זה נגמר. יש מסך, אני נשאר לבד בחושך ומוחא כפיים לעצמי."
ד. שתק.
"אתה צודק." מלמל פרנקי ליבו סמית, "אני באמת לא יכול לעזור לך יותר, אבל ניסיתי. נו, לך כבר, אין לך שום דבר רציני לעשות כאן! אני אסביר לך איך ללכת, זה מאוד פשוט לך ישר ישר עד הכיכר ובסוף שמאלה."
"הוא התבלבל!" גרגר הקומקום מתוך השינה, "לך היישר נוכח פניך."
"טוב אני הולך. להתראות." אמר פרנקי והתחיל ללכת והוא הלך וקטן, עד שהפך לנקודה ונעלם לגמרי.
פרנקי ליבו סמית נפנף לי בידו. "הייתי בסדר ?" שאל.
"ממש לא! איך הצלחת לאבד את הטקסט?!" נזפתי בו, "ומה זה "אימת הים הדרומי"? איך הגעת לזה בכלל? אפילו הילד לא האמין לך."
"אתה סתם מקנא..." התרווח ליבו סמית על כסאו ומתח את איבריו.
"אני מקנא?! אני כתבתי אותך חמור!"
"היית רוצה." אמר פרנקי ליבו סמית, המכונה גם בשמות אחרים שלא כאן המקום לפרטם. "כולם פה רק בגלל שהם שמעו שפרנקי ליבו סמית מופיע, אחרת זבוב לא היה..."
ואם השתעממתם מנאומיו הארכניים של פרנקי ליבו סמית, מאבד הטקסטים המהולל ואימת הים הדרומי והצפוני כאחד, הפכו את הדף ועברו היישר אל תוך הפרק הבא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים ממש אין על מה גל
א. אני לא :-)
ב. אני חושבת שאתה טועה, אולי כדאי להציע למנהלים של האתר לפתוח פורום סיפורים או משהו כזה.
להבדיל מפורום שירה? שזה קצר יותר? לא יודעת עניין של הגדרות אני מניחה.
הילדים כאן כותבים סיפורים מאד ארוכים וממש לא ראיתי אף אחד מתלונן על זה.
בקשר להמשך הסיפור, הוא נפלא! (כן אני בטוחה שאני לא, כבר עניתי על זה לא? (-:) צחקתי בקול, כל כך נהניתי לקרוא אותו. מקסים, שובה ומיוחד.
המשך! המשך! המשך!
להתחיל עצומה?
^^
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים והנה ההמשך דוידי
פרק שישי: בביצה.
הציפורים לקחו את ד. אל אמצע הביצה. הוא ניסה להסביר להן בתנועות ידיים עצבניות, שזה לא המקום המתאים עבורו, אבל הציפורים התעלמו ממנו והתרחקו בנפנוף כנפיים וציוץ רעשני.
ריח רע עלה מהביצה.
עצים גדולים בקעו מתוך המים הירוקים-חומים והטילו צל רחב על האדמה. מטפסים מעוטרים בעלים רחבים ובשרניים התפתלו על גזעי העצים ויתושים חצופים זמזמו בין שלוליות מים ירקרקים.
ד. החליט להסתלק מהביצה כמה שיותר מהר, אלא שכבר בצעד הראשון, הרגל שלו שקעה כמעט עד הברך בבוץ שחור ולח. הוא פסע אחורה לאדמה היבשה וקילל את העולם, את הציפורים, את עצמו ואת הבוץ לדורותיו. הוא ניסה לנקות את הנעל עם ענף יבש ולא כל כך הצליח, בסוף הוא התייאש והחל לצעוד לכיוון השני. אבל לפני שהספיק לצעוד צעד אחד, הוא שמע קול אומר- "אני במקומך לא הייתי הולך לשם, אלא אם כן אתה רוצה למצוא את עצמך שוב פעם עמוק בבוץ."
ד. הסתובב, הוא לא ראה אף אחד.
הוא הסתכל מסביב- ציפורים קטנות דלגו בין ענפי העצים, באמצע הביצה צף בול עץ ענק ירוק ורקוב, להקות דגיגים זהובים שחו בזריזות בתוך המים המלוכלכים.
"מה זה משנה? אני גם ככה בבוץ, לא?" שאל ד. והמשיך להביט בדריכות אל המים.
"אולי, אבל הבוץ בצד ההוא טובעני. אתה תשקע שם עד הצוואר." אמר בול העץ ופקח עין צהובה, אחר כך פיהק, חושף שינים משוננות, ובצליפת זנב קלילה, הסתובב מול ד. וחייך לעומתו בעליזות.
"אתה תנין?" שאל ד. ברעד.
התנין שחה קדימה לעברו, "איזה חוש אבחנה מדויק, ידידי הצעיר... ואל תדאג, אני לא מתכונן לטרוף אותך." לחשש , "אמרתי לך לא ללכת לשם, כי אני לא רוצה שתטבע, לא בגלל שאני לא רוצה חול בארוחת הצהרים שלי."
ד. פסע אחורה בזריזות מפתיעה.
"אני מבין שאתה לא מאמין לי..."
"אני מאמין לך." הצהיר גיבורנו בנחישות וצעד עוד צעד אחורה.
"אני בכלל צמחוני."
"לא ידעתי שיש תנינים צמחוניים." אמר ד. ממרחק שנראה לו בטוח.
"רובנו אוכלי בשר, אבל גם רוב בני האדם אוכלי בשר. רק שהתנינים אוכלי הבשר לא עושים מעור של בני אדם תיקים... לא שפגשתי הרבה בני אדם. למעשה, אתה הראשון שנשאר לדבר איתי. כל השאר ברחו ברגע שהם ראו אותי ולפני שהספקתי להגיד "לקוסט", הם כבר היו עמוק בבוץ. אז מי אתה? איך הגעת לפה?"
"זה סיפור ארוך."
"יש לי זמן... אני לא ממהר."
"ואני לא ממש מבין מה קורה פה."
"ברוך הבא למועדון..."
"באופן כללי אני חושב שתעיתי בדרך." אמר ד. בזהירות.
"גם לי זה היה נדמה פעם..." אמר התנין והשתתק לשניה. "תגיד אני נראה לך כזה מפחיד?"
"אתה תנין, אתה אמור להיות "כזה מפחיד"."
"אבל בחיים לא פגעתי בזבוב, טוב אולי בזבוב או שניים בטעות, אבל באופן כללי אני תנין רגיש, עם חוש הומור, אני בוכה בסרטים רומנטיים, אני קורא ווירג'יניה וולף מרצוני החופשי... אבל לך תסביר את זה כשאף אחד לא מוכן להתקרב אליך." התאונן התנין.
"מה זה משנה מה חושבים עליך? זה בטח לא ישנה למישהו שיכיר אותך באמת." רק לך תדע, מי ירצה להכיר אותך באמת, חשב ד. , הרי אתה תנין, כזה ירוק ומכוער עם עיניים צהובות. "...חוץ מזה תחשוב, כל כך הרבה תנינים בטח מתאמצים להיות שונים, מיוחדים ואתה מיוחד אפילו בלי להתאמץ."
"כן אני מיוחד." הסכים התנין בצער, "יש לי צורה כמו שלי, אני רחב בדיוק ברוחבי, אני אוכל אוכל והדמעות שלי תמיד לחות, אבל מה כל זה אומר?!"
"מה זה אומר? זה אומר ש..."
"כולם רק מסתכלים עלי מבחוץ, הם לא רואים כלום, אבל הם חושבים שהם הבינו כל מילה שכתבתי, שהם יודעים מי אני, אבל זה סתם שקר... שקר על תנין רשע, אכזר, ירוק מפחיד, מכוער... אתה לא רואה שזה אני?" שאל התנין בכעס, הוא הצליף בזנבו על המים העכורים.
האם זה מה שעירית רואה כשהיא מסובבת את הראש? תנין ירוק ומכוער שיושב בשורה האחורונה ומביט בה, מאחורי שולחן שמקושקש במילים לא מובנות, חשב ד. ופתאום הפך עצוב.
"אתה לא מכוער." הוא אמר בשקט.
"אני לא? אולי אתה צודק, אני כבר לא יודע." אמר התנין בעגמומיות. "לפעמים אני חולם שאני מישהו אחר, אבל תמיד כשאני מתעורר זה רק אני והבוץ השחור מסביב."
"אתה יכול לצאת מכאן?"
"אבל אני מאמין לשקרים שלהם, לכל מה שהם סיפרו עלי, וגם אתה..."
"אני?" הופתע ד.
""ואתה צודק זה מה שאני-תנין!"
"אבל לא אמרתי שום דבר..."
"אתה לא צריך להגיד," אמר התנין קודר, "אני יודע."
"אני אומר לך, אני בכלל לא הייתי אמור להיות פה."
"תרוצים... סיפורים... שקרים... שמעתי כבר הכל... נכון, זאת טעות להגיע לפה, כי אין פה שום סוד שום אוצר, אין פה כלום."
"אתה מבלבל אותי עם מישהו אחר!"
"זה אתה." אמר התנין בזעם, "זה בדיוק אתה אל תתחמק! תסתכל למטה, על המים המלוכלכים האלה! את מי בדיוק אתה חושב שאתה רואה שם?"
התנין בסופו של דבר היה תנין, שכידוע תמיד בוכה בדמעות תנין. (דמעות אחרות הרי אין לו.)
וד. נזכר בבדידות, בלכלוך, בסיפורים שהוא סיפר לעצמו ואף פעם לא האמין להם.
רגליו של ד. הלכו נגד רצונו אל תוך הבוץ הדלוח, והמרופש.
הוא הביט היישר אל תוך המים העכורים.
"אין דרך אחרת." לחש התנין.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים לקוסט! - ענק :)) גל
מי באמת מתאמץ להכיר אותנו לעומק, לדעת עלינו כל מה שניתן ולא רק מה שאנחנו מראים או משדרים?
מעט מאד מתאמצים, מי לדעתך מפסיד יותר? אנחנו או הם?
מה שבטוח זה שזה כואב כשמישהו מוותר על להכיר אותך.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים בבקשה דוידי
פרק שביעי- חיית המדבר.
זה היה המדבר צהוב, לוהט וריק. ד. כבר הלך בו זמן רב, רב מדי, רגליו שקעו בחול, הוא היה עייף, הפה שלו היה יבש, הוא הרגיש צמא ובודד.
ד. התיישב עייף מתחת לשיח קטן שעליו יבשים ואז הבחין בחיית המדבר מביטה בו בעיניים גדולות ומופתעות, פרוותה קצרה ומלוכלכת, גם היא חיפשה צל.
"שלום."
"שלום." אמרה חית המדבר.
"מי את?"
"אני חיית המדבר."
"יש לך שם?"
חיית המדבר לא ענתה.
"לי קוראים ד."
"אתה בן אדם, נכון?"
"כן, יש פה עוד בני אדם?"
"במדבר? לא תמצא פה הרבה..." הנידה החיה בראשה לשלילה, "אין כאן כלום, וחוץ מזה מסוכן פה..."
"ולך לא מסוכן?"
"אני חיית המדבר, אתה בן אדם. בני אדם לא אמורים להיות פה, אלא אם כן אתה רוצה למות, זה מקום טוב למות בו."
"אני חושב על המוות לפעמים.."
גרגרי חול נסחפו ברוח התעופפו קלות באוויר ואחר צנחו.
"אבל זה לא פשוט כמו שזה נראה."
"במדבר הכל מאוד פשוט- נולדים, חיים ובסוף מתים."
"ומה עם אהבה?"
"במדבר אין מקום לאהבה."
"אז את לא אוהבת אף אחד?"
"במדבר אתה צריך מים, אתה מבין את זה?"
"כן אני מבין." אמר ד. ולחלח את שפתיו בלשון.
"זה מים או אהבה ואני בחרתי במים."
"אי אפשר את שניהם?"
"לא אי אפשר."
"ואיך יוצאים מפה?"
"אי אפשר לצאת מהמדבר, אתה יכול להיות רק חיית מדבר או למות."
"אבל יש מקומות אחרים, אני יכול..."
"אתה לא יכול כלום." קטעה אותו חיית המדבר בפראות, "אין לך שום ברירה, זאת רק נראית כמו ברירה. לפעמים אתה חושב שגילית משהו אחר, זה רק נדמה לך, כי לא הסתכלת לעומק, בסוף הכל מדבר."
"אני לא אוהב את המדבר."
"למדבר לא אכפת, הוא לא רוצה שיאהבו אותו ולא משנה לו אם שונאים אותו."
"מישהו אמר לי שכל זה חלום."
"סוג של סיוט אולי." אמרה חיית המדבר בעצב, "אבל איך מתעוררים, הוא אמר לך?"
"אולי הוא אמר שלא צריך להתעורר, אני לא לגמרי זוכר."
"לי זה לא משנה." לחשה חיית המדבר, "אני כבר לא מחכה לגשם."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים כבר אין תקווה? גל
נעלמתי קצת, סליחה אבל קראתי (באיחור) ועכשיו אני רוצה לדעת עוד:))
אני מקווה שהסוף אמריקאי :)) סוף טוב שמלצי?
המשך יבוא?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים לא קרה כלום ולא נשארו יותר מדי פרקים כמו שאמרתי את הכל כבר כתבתי.... דוידי
אבל לכבוד הקריאה שלך ערכתי שוב, אשלח לך את שלושת הפרקים האחרונים למייל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים תודה, תודה, תודה גל
עדיין מרוח לי חיוך על הפנים כל פעם שאני נזכרת בסיפור שלך,
מר "אחראי, אך נועז, חכם אך גם שנון. בקיצור, איש העולם הגדול, גבר חזק שיודע לכבוש את לבבותיהן של בנות המין היפה והעיקר צנוע בצורה יוצאת מן הכלל"
בכלל מצאתי שאתה גם משורר נפלא, אהבתי את ההייקו, פילוסוף וסופר נפלא.
אהבתי את הראייה המעמיקה לתוך הנפש,
את התובנות לגבי הצורך באהבה.
אתה לא מאחז עיניים דווידי הקוסם :-)
התמוגגתי!!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים גל היקרה.... דוידי
אני מתאר לעצמי שאת מבינה כמה עבודת הכתיבה רצופת אכזבות...
ואני חושב שהאכזבה הגדולה ביותר, היא שאנשים לא מבינים מה שכתבת, שאתה כותב כדי לשמח ומוצא את עצמך מאכזב, גם את זולתך וגם את עצמך.
אז איזה כיף שהבנת ועוד יותר כיף שנהנית.
ואני כל כך שמח שזיהית שמדובר בהייקו, (זאת צורת השירה האהובה עלי, אחד מהם הוא הייקו של בשו ששיניתי.)ועוד יותר אני שמח על התואר משורר, שאני חושש שאני לא ראוי לו.
וזהו לפעמים אני חושב שמספיק קורא אחד, אבל שיבין ויאהב את מה שכתבת, אז איזה כיף לי שמצאתי.
אני כרגע עסוק בספר הילדים שלי שיצא עוד מעט, אבל עשית לי חשק לנסות לשווק את ד. איכשהוא, אולי אתעסק בזה אחרי שבוע הספר...
ושוב המון המון תודה
דוידי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-5 חודשים כיף לשמוע גל
מחמאה גדולה, שאיכשהו גרמתי לך לרצות לפרסם אותו. וואו:)
לא ידעתי שאתה מוציא ספר ילדים, המון בהצלחה עם זה!
חג שמח וכשר (?)
:-)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים הי דוידי
אני שמח שאת לא אמא שלי וכמובן שזה נורא כיף לקבל מחמאות.
אז תודה.
והנה הפרק הבא.
מאחר ונראה לי שרק את קוראת את השרשור אולי פשוט תשלחי לי את המייל שלך... ואשלח לך את הסיפור...
המייל שלי davidyro1@gmail.com
פרק חמישי : לילות לבנים.
שלג וקרח התעופפו מהשמיים האפורים והכו באדמה הקפואה, רוח השתוללה והשליכה עלי שלכת יבשים לכל עבר, והפנסים האירו בקושי את הרחוב הריק.
בפינת הרחוב בית ישן שקירותיו סדוקים וחלונותיו קטנים ומכוסים בקרח אפור.
ד' נעצר בהיסוס ליד הפתח, שפשף את ידיו במהירות ונכנס פנימה.
הוא עלה בזהירות במדרגות השבורות והציץ אל "מסדרון ארוך מאוד, חשוך ומלוכלך ובקצהו ערמה של מזוודות ישנות, כסאות וארונות שבורים. מצדו האחד של המסדרון קיר שחור ואטום דביק משומן ובצד השני שורה של דלתות קטנות מאוד,כן דלתות, כמו תאים קטנים, מאחורי כל דלת-חדר קטנטן ובכל חדר כזה גרים שנים ולפעמים גם שלושה אנשים."
כשפסע לאורך המסדרון, היה נדמה לו שקוראים בשמו, אבל הוא לא הסתובב לאחור, אלא המשיך ללכת במהירות עד שנעצר מול דלת שחורה בקצה המסדרון.
הוא נשם הכי עמוק שהוא יכול ואז דפק קלות על הדלת.
איש לא ענה לו.
הוא חיכה מעט ואז דפק שוב, הפעם ביתר תוקף.
מין גניחה עמומה נשמעה מבפנים.
הוא דחף את הדלת, היא חרקה, נפתחה קצת, ו ד. דחק את עצמו לתוך החדר.
החדר קטן, צר וחשוך, נר קטן הבהב על מדף.
ליד החלון מיטה מקרשים שבורים ועליה סדין קצת מלוכלך. לידה עומד שולחן עץ גס מוכתם ועליו ספרים, שני בקבוקי וודקה זולה, וערמה של מחברות חומות, מלאות בכתב יד צפוף, מקרטע ומוכר עד מאוד.
ואז הוא שמע שוב את הגניחה, ד. הביט מטה ונבהל, על הרצפה שכב גבר גדול, לבוש בבגדים ישנים ופשוטים. שערו בהיר מאוד, כמעט לבן ורך מאוד , כתפיו וחזהו רחבים, מצחו ענק ושפתיו דקות מאוד ועליהן מרחפת מידי פעם הבעה של טוב לב מרוחק. עיניו היו כבויות, קצף לבן כיסה את שפתיו, הוא גלגל את ראשו מצד לצד ונאנח.
האיש חלה במחלת הנפילה, ועכשיו הוא נפל.
"זה צל, אתה לא רואה? זה רק צל." מלמל האיש.
"אני לא רואה כלום."
"אני נופל, אני נופל! אין במה להיאחז, תן לי יד, תן לי את היד כבר!"
"תתעורר!" צעק ד. וטלטל את הגבר מכתפו.
פיודור דוסטויבסקי התעורר בקושי ,עיניו הלא גדולות התרגלו בקושי לאור.
"למה הערת אותי?" שאל בקול עייף.
"חשבתי שחלמת חלום רע."
"לא חלמתי בכלל."
הוא חלם על איש צעיר מחייך, שבעט בראשו של זקן רזה לבוש בגדים שחורים קרועים. הזקן שכב על רצפת תחנת הרכבת ורעד, דם ניתז מפיו של הזקן וזלג על הרצפה, הוא ניסה לכסות את ראשו בידיו, הצעיר בעט בו שוב.
"מצטער שהערתי אותך." התנצל ד.
"אל תצטער." אמר פיודור וחייך בעגמומיות, "ישנתי מספיק."
עיניו של דוסטויבסקי היו אפורות כמו ים חלק ובים שטו ספינות אדירות שמפרשיהן כהים. הן עגנו בנמל המלוכלך, לשם ירדו המלחים העייפים להשתכר, לשכח את כל מה שהיה, לגעת בבשר הנשכח, העלוב, להתוודות על החטא שאיש אינו יכול לסלוח עליו.
"מישהו אמר לי לא מזמן שזה חלום, אז זה החלום שלי לפגוש אותך, אני מעריץ גדול שלך..." גמגם ד. "קראתי את כל הספרים שכתבת... ממש הכל... וכשקראתי תמיד היה נדמה לי שאתה כותב עלי, למרות שבטח כתבת על עצמך..."
"מה פתאום על עצמי?" אמר דוסטויבסקי בכעס, "לא רצחתי שום זקנה ואף פעם לא הייתי מין צדיק תמים כזה, אולי הייתי רוצה להיות... אבל אני לא, אני סתם סופר, אפילו לא כזה מוצלח."
"ואף פעם לא הימרת?" שאל ד. מופתע, "אף פעם לא היית בקזינו? הייתי בטוח ש..."
"אני לא מהמר." קטע אותו דוסטויבסקי בזעף, "למה להמר? הרי תמיד מפסידים בסוף."
"מהמרים תמיד מצליחים לשכנע את עצמם איכשהו, שהפעם הם יהיו בצד המנצח, שהם יכו את הקזינו, שהם יתעשרו, נו... כמו שכתבת."
"יש כאלה שסתם אוהבים להפסיד." אמר דוסטויבסקי לאט.
"אבל זה נכון שהיית מהפכן... קראתי על זה."
"כן פעם הייתי," אמר דוסטויבסקי ונזכר במשפט, במאסר, בהוצאה להורג, בהגליה לארץ בה איש לא דיבר את שפתו. "עכשיו יש לי ילדים, אני כבר לא יכול להיות מהפכן. לבן שלי קוראים אליושה הוא בן שנתיים." וגם הוא חולה במחלת הנפילה, כמוך.
"גם אתה כותב, נכון?" שאל דוסטויבסקי.
"כן, קצת... איך ידעת?" הודה ד. בהיסוס.
"ניחשתי." הצטחק דוסטויבסקי.
"אני כותב שירים, אבל זה לא בשביל אף אחד... זה רק בשבילי."
"כולנו כותבים רק לעצמנו. " אמר דוסטויבסקי, "ועכשיו תקרא."
אתן לך
חלומות מרוסקים לאבק.
תוכלי לאפות מהם
עוגיות רעל.
תתני אותן לנוודים
שתעו בדרך.
הם יקראו את
השיר שכתבתי עלייך.
ויזכרו ברוח הפראית,
ואני אחלום על שערך.
"שיר יפה וקצת עצוב. היא אוהבת אותך?"
"כנראה שלא." אמר ד. אחרי מחשבה ארוכה והביט בידיו.
"ואתה בכל זאת מתעקש..."
"אני אוהב אותה."
"לפעמים צריך לוותר."
"אני לא יודע לוותר." ואני גם לא יכול, לא יכול, לא יכול!!!
"להתאהב ולאהוב הם שני דברים שונים, זה קצת כמו חלום ומציאות." אמר דוסטויבסקי בשקט, "כשאתה מתאהב יש לזה טעם של שמיים, של ריחוף, של וורדים עצובות, זה רחוק, זה מושלם וזה חייב להיות שלך אחרת לעולם אין שום טעם.
כשאתה אוהב זה זה המגע של הרגליים היחפות על האדמה, זאת היד העירומה שמלטפת את השמים, זה השחור שמתמזג בלבן והלבן שנעלם בתוך השחור."
"ואני רק מאוהב בה... וזה טפשי כל כך לאהוב מישהו שלא אוהב אותך."
"זה אף פעם לא טיפשי לאהוב." אמר דוסטויבסקי בשקט.
שניהם שתקו.
"איך אפשר לדעת בכלל אם מישהו אוהב אותך?"
"מובן שאי אפשר לדעת דבר כזה... השאלה היא אם אפשר לדעת שאתה באמת אוהב מישהו אחר? אנשים לא מבינים שצריך לתת אהבה כדי לקבל אהבה, לתת באמת."
שניהם שתקו.
"אז מה לעשות?"
"אני לא יודע, זה לא הסיפור שלי." אמר דוסטויבסקי. "בסיפורים שלי אנשים סולחים בסוף, לפחות לעצמם. ועכשיו זה כבר לא משנה. רק תחבוש את האצבע שלך, היא ממש שקופה, קיבלת מכה?"
"כן,אבל אני לא יודע לחבוש."
"אז אני אחבוש לך." אמר דוסטויבסקי, הוא הוציא ממגירת השולחן תחבושת לבנה, ועטף את האצבע השקופה לאט ובזהירות.
"אתה יכול להזיז אותה?"
ד. הנהן.
"זה כואב?"
"זה בסדר, קצת, לא רציני."
"אז עכשיו, לך מכאן, לך! ואל תביט לאחור."
"אתה בטוח שזה מה שאני צריך לעשות ?"
דוסטויבסקי הנהן בראשו לאט.
וד. התחיל ללכת ואז חשב לשאול את דוסטויבסקי שאלה אחרונה, אבל להקת ציפורים אפורות התעופפה לעברו, הן אחזו בבגדיו והחלו לעוף, נושאות אותו איתן הרחק הרחק משם
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים יפה מאוד! מתי הספר החדש? נתי ק. (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים ספר הילדים... דוידי
אני מקווה שיצא לפני שבוע הספר.
ספר המתח שלי צריך לעבור עוד עריכה די משמעותית, מבאס...
והסיפור הזה נראה לי לא הכי מתאים לשוק הישראלי.
פנטזיה מהסוג הזה היא לא ממש ז'אנר מקובל בשוק הספרים שלנו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים וואו... גל
לפגוש את דוסטוייבסקי!
השירים כבשו אותי, כל כך יפים.
אז לאן הוא מגיע עכשיו?
ואם רק אני אקבל את הסיפור איך יוכלו שאר האנשים לקרוא?
אני בטוחה שאני לא היחידה שקוראת ועוקבת, ואני יודעת שיש אנשים שלא נוח להם להגיב בפורום הזה למרות שהם קוראים ועוקבים, קשה להגיב ליצירה של מישהו גם אם מצאה חן בעיניך.
לא תמיד יודעים מה לומר. כבר ראיתי שמישהו כתב על תגובה לשיר שהיא "שטחית" כי כל מה שנאמר שם היה "וואו, וואו, וואו" ולדעתי זו מחמאה ענקית, לא כל אחד יודע איך להתנסח ולהסביר מה הוא אהב.
ורוב האנשים חוששים לתת ביקורת.
ואשלח לך את המייל שלי אבל גם הייתי רוצה שתמשיך לכתוב פה.
^.^
לא עובדת היום אז יש לי זמן לבלבל קצת את השכל לאחרים. סליחה :-)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים מינימליזם דוידי מינימליזם... Mr. Vertigo
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים תודה רבה. הלוואי שזה היה מינמליזם דוידי
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים קראתי את הפרקים הראשונים חני
פשוט המשכתי עוד ועוד ועודו עוד ועוד כי זה היה קסום...
לא הבנתי מהיכן הגיע בפתאומיות לילות לבנים, לא ידעתי לאן לשייך אותו ?
מדהים כל אחד הוא עולם :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים הפרק על הלילות הלבנים, הוא הפרק החמישי... דוידי
אין לי מושג למה זה מפורסם בסדר הזה, כאמור לא נראה לי שהפורום והפורמט הזה נועד ליצירות כל כך ארוכות.
אני מאוד שמח שנהנית, לא חשבתי שאנשים עוד קוראים מה שפורסם כל כך מזמן.
האמת היא שהביקורת של גל עשתה לי חשק לנסות לפרסם...
עכשיו אני עסוק בפרויקטים אחרים (ספר המתח הבא שלי) , אבל אני אנסה לעבוד על הנובלה הזאת בקרוב.
אם תשלחי לי את המייל שלך אשלח לך את הפרקים האחרונים.
להתראות ושוב תודה על המחמאות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים דוידי אנשי הפורום הם אנשי מילים ואוהבי סיפורים.. חני
אני נתקלת גם בסיפורים מלפני שנה והם עדיין רלוונטים ויהיו גם אחרי 10 שנים..
שבת נהדרת:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים המינימליזם שלך גבוה... Mr. Vertigo
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים מה לעשות? דוידי
-
לפני 12 שנים ו-6 חודשים גדול!! Mr. Vertigo (ל"ת)
-
-
-
-
-
-
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים שיווה (ל"ת)
-
