מתוך 'מסכת טבע האדם' של דויד יום:
"בנוגע לבני האדם מעז אני לקבוע שאינם אלא צרור או קיבוץ של תפיסות שונות הבאות בזו אחר זו במהירות שלא תצויר והנתונות בזרם ובתנועה בלתי פוסקים. עינינו אי אפשר להם להסוב בחוריהן בלי שישתנו תפיסותינו. מחשבותינו משתנה עוד יותר מראיתנו. ושאר כל חושינו וספקותינו תורמים את תרומתם לשינוי זה. ואין אפילו כוח אחד מכוחות הנפש העומד בזהותו ללא שינוי, אולי אף לא במשך רגע אחד. הרוח היא כעין גיא חזיון ובו מופיעות התפיסות השונות זו אחר זו עוברות ושבות ועוברות וחומקות ומתמזגות תוך רבוי חליפות אין סופי של עמידות ושל מצבים... רק התפיסות הבאות זו אחר זו רק הן בלבד מכוננות את הרוח. ואין לנו אפילו מושג רחוק ביותר מן המקום שבו מוצגים מחזות אלו או מן החומרים שמהם הוא בנוי" (עמ' 323).
אז האם באמת כך? האם אין התודעה אלא רצף של תפיסות ללא בית קיבול? האם מעבר לזרם התודעה הטהור הבלתי פוסק אין שום סובייקט הנושא את התודעה שאפשר לומר כי זרם התודעה שלו?
הקטע הזה של יום רק עורר אותי לחשוב. כמה קולמוסים נשברו כדי לנסות להגדיר את נפש האדם, את מהותו הפנימית, לגעת בעצמיות החמקמקה הזו. אפשר לומר די בבטחה שעד היום ללא הצלחה משמעותית, לא בפילוסופיה ולא בפסיכולוגיה. עשרות אם לא מאות של תיאוריות הוצעו, אולי אפילו תפסו מקום נכבד לרגע, ומיד התנפצו על סלע האי-ודאות. כל תיאוריה מסבירה צד אחד או לכל היותר כמה צדדים בנפשו של האדם, אבל להקיף את המכלול הזה של אופי הנפש, אין בנמצא. אז מה יהיה נשאר לנצח ללא הגדרה, ללא הבנה מקיפה? ואז אני נזכר באמירה התנכ"ית העתיקה והמופלאה 'כי בצלם אלוהים עשה את האדם' - נכון, ההגדרה נועדה לכישלון, אי ההצלחה הוא מובנה. אי אפשר להגדיר את מהות האדם את הנפש, הנשמה, התודעה או איזה שם שלא יהיה. אי אפשר, אולי, כי 'צלם אלוהים' הזה, הוא מין אין סוף בזעיר אנפין, ולכן גם לא מוגדר בעליל.
אני יודע שזה קצת כבד בשעת לילה זו, אבל, אולי אלו הרהורים שבאים כשהגשם דופק בחלון.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
