פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 612 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים בין מלחמות לחלומות סיפור בהמשכים. פרק ד' - שיח "לוחמים" – פגישה עיוורת אברהם
בין מלחמות לחלומות סיפור בהמשכים. פרק ד'
תקציר:
שלושה חברים: אברם, איצקוביץ ואסייג נפגשים והולכים לסרט
"גוד ביי צרלי" בקולנוע "אורנע" שהיה מלא, ומתפשרים על
מערבון של קלינט איסטווד ונכנסים לקולנוע "חן" לראות
את הסרט "בעבור חופן דולרים" לאחר הסרט, השלושה חוזרים
לבתיהם. פגישה נוספת אצל "מרגלית העקומה" וההתגייסות לצהל.
פרק ד' פגישה עיוורת.
"נו ושמעת לקומנדו תרנגולת?" , שאל איצקוביץ, שלא יכול היה לשכוח את התרנגולות מהשוק.
"וודאי". ענה אסייג, והוסיף "אם לרחמים הכורדי זה עזר על אחת כמה וכמה שגם לי תהיה תועלת מהלימודים".
"ומתי אתה מתחיל ללמוד?", שאלתי. "הן עוד חודשים אחדים אנחנו צריכים ללכת לצבא!".
"פשיטא היא!", ענה אסייג. "זוכרים ששאלתם אותי למה אני לא יכול לבוא ביום שני?".
"כן זוכרים". ענה לו איצקו. והוסיף "ואני שאלתי אותך אם הולך לישיבת הממשלה עם לוי אשכול?".
"לא זאת אלא אחרת" ענה אסייג. "לא זו בלבד שהתחלתי ללמוד בתחכמוני בערב, אלא עומד אני לסיים
בעוד שלשה חודשים לכשתיגמר חופשת בתי הספר".
"יפה, יפה , כל הכבוד !" עניתי לו. "רק אל תגיד שגם אתה רוצה ללכת לקומנדו. הרי גם אתה –
כמו רחמים – גבוה וגווך רחב?".
"השתגעת?", שאל אסייג. שאני אלך לקומנדו הימי ?" לא יקום ולא יהיה !".
"אז לאן תלך? שאלתי. "להיות ג'ובניק במחנה שנלר ?"
לא!" ענה אסייג. "אני הולך רק לשייטת . אם לא, אני לא מתגייס".
"למה הקיצוניות הזו שאלתי. מה רע בגולני, צנחנים שריון. אין הם מכבודך ?"
"לא. לא. אין זה עניין של כבוד" ענה אסייג. "אם אני הולך לעשות משהו אז רק את הטוב ביותר!"
על תשובה ניצחת מעין זו לא חשבתי. הערכתי לאסייג הרקיעה שחקים וכבר ראיתי בעיני רוחי
את אסייג לבוש במדי ייצוג של חיל הים עם דרגות "קומנדר" כמו שון קונרי שהיינו בסרט שלו – "גולדפינגר" - "ביומיות" בקולנוע "הבירה". אך עוד חזון למועד. והדרך ארוכה, רבה ומלאת מכשולים.
"ואתה אברם,שאל איצקוביץ, "לאיזה חיל אתה רוצה להתגייס?"
"לא משנה לי" עניתי. "מה שטוב לצבא ולמדינה, יהיה טוב גם לי", חשבתי לעצמי שלוּ סיימתי
בצורה נאותה את הלימודים בישיבה, הייתי עתה בעל תעודת רב, ואולי הייתי הולך להיות קצין דת בצבא.
אך למאי נפקא מינא. עתה אין זה בידי, ומה שיוחלט יוחלט. ובלבד שאשרת את המדינה.
15 נובמבר 1967 השעה 8 בבוקר. לשכת גיוס שכונת גאולה.
כשצרור דל של בגדים בידי עשיתי את דרכי ללשכת הגיוס. זהו. הולכים לצבא.
איצקוביץ שהשתחרר לפני חודש, לאחר שנתיים וחצי - ועוד שנים עשר חודש לכפר על נפקדויותיו
ועריקויותיו, נלווה אלי בדרכי ללכת לצבא.
כבר בכניסה לבנין, נראו נערים רבים. ביניהם אחדים מחרדי נטורי קרטא ואחרים שתורתם אומנותם,
חלקם באו לקבל את השחרור המיוחל ואחדים אף העזו, בניגוד לדעת ראש הישיבה, להתגייס.
גם תורי הגיע ולאחר רישום וקבלת הנחיות נצטוויתי להמתין לאוטובוס שייקח את המתגייסים
לבסיס קליטה ומיון בתל השומר.
לאחר דקות אחדות נתכסתה השמש מעיננו. לא היה זה בגלל ענני נובמבר. איש גדול וגבוה הסתיר
את השמש. היה זה יעקב אסייג.
"אל תשאלו מה קרה לי אתמול", אמר. "טוב. ענה איצקוביץ. לא נשאל. "ואעפ"י כן, הוסיף איצקוביץ.
"שמא חידוש מרענן בידך? או שפגשת את אליהו הנביא בדרכך לכאן?".
"כמעט. כמעט". אמר אסייג. "פגשתי אתמול בערב את רחמים מהקומנדו !"
נו..?" שאלנו יחד.
"פגשתי את רחמים מהקומנדו, והוא אמר לי שביום רביעי כלומר מחר, הוא יהיה בתל השומר
לעשות נפשות לחיל הים".
"ואיך זה עוזר לך שאלתי?"
"היא הנותנת", ענה אסייג. "רחמים אמר שאפגוש אותו מחר בביתן חיל הים בבקו"ם והוא ידאג לי
שאתקבל לשייטת. נו מה אתם אומרים?"
"זה ממש טוב". אמר איצקוביץ, " אפילו יותר טוב מלהיפגש עם אליהו הנביא. יללה אני הולך שיהיה לכם בהצלחה".
יום שבת אוגוסט 1970 ירושלים. "כיכר ציון".
בביתנו, שברחוב דבורה הנביאה, נסתיימה סעודת השבת השנייה, והודעתי כי אני יורד מעט לפוש בעיר
ולתת לאוכל להתעכל. בעוד מספר חודשים עתיד אני להשתחרר משרות החובה בצהל, ונתתי אל לבי לשוטט
מעט ברחובות העיר שמא אפגוש אחדים מחבריי שלא ראיתים זה זמן רב.
שמוליק איצקוביץ (איצקו), עזב לפני כשנתיים את הארץ.
כמחצית השנה לאחר שחרורו מצהל נפטרה גם אמו. דודו מצד אביו, שהתגורר באמריקה, פרש עליו את חסותו,
הזמינו לביתו ואף העסיק אותו במפעל היהלומים הגדול שהיה לו בניוג'רסי. אחת לכמה זמן
קבלתי מסירת שלום מאחדים מהמתפללים בשטיבלעך ב"מאה שערים" שאמרו ששמוליק חש בטוב.
בין כך ובין-כך טיילתי מעט ברחוב יפו ומעט ברחוב בן יהודה. כשעייפתי מעט, ישבתי לנוח על ספסל
שהציבה העירייה בסמיכות לבית הקפה של "מרגלית העקומה" שמפאת כבוד השבת היה נעול.
השמש הירושלמית החמימה של שלהי אוגוסט הפילה עלי תרדמה קלה ושקעתי במנוחת שבת שלא מן המנין.
"סליחה אדוני אפשר לשבת לידך?", היה הקול שהעיר אותי מתרדמתי.
להפתעתי הרבה היה זה יעקב אסייג, הגבוה כארז, שנראה כאילו יצא זה הרגע מז'ורנל דוגמנים.
לבוש היה במכנסי גברדין בצבעי שחור\אפור, חולצה ורודה כמנהג חובבי אלביס פרסלי, ונעליים, במידה 50,
שלא היו בנמצא בחנויות, ותמיד נעשו בהזמנה מיוחדת.
שמחה רבה ניכרה על פניו בעת שראני, כך גם אני שמחתי. וליבי עלץ בקרבי. לא היה זה דבר של מה בכך.
כמעט שלוש שנים שלא התראינו.
"מה נשמע אברם ?, ואיך אתה מרגיש? ומה אתה עושה? ומה שלום ההורים שלך?", כך, בזו אחר-זו ירה
אסייג את שאלותיו בלא שנתן לי שהות לענות אף לא לאחת מהן.
לאחר שנרגע קמעה, התיישב על הספסל לידי, חזר על שאלותיו במתינות:
"אברם", הוא אמר "ספר קצת מה קורה".
"טוב". עניתי. "עוד שלושה חודשים אני משתחרר, ואני מתכנן ללמוד באוניברסיטה 'מזרחנות
וחקר תרבויות קדומות'. נשארו לי כמה דברים קטנים להשלים לפני בחינות הכניסה".
"ומה איתך?" שאלתי את יעקוב. "אתה בשייטת כפי שחלמת?"
"כן" ענה. "אני בשייטת". אמר ולא יסף. ידעתי שלא אוכל להוציא ממנו מילה נוספת. את זאת ידעתי
מעבודתי בחנות הדגים. כמו הקרפיונים. ברגע שהושלכו לבריכה מילאו פיהם מים. כך הם אנשי הצפרדע,
אנשי הדממה ודומיהם בחיל הים. מוטב פה מלא מים מאשר להגנים המגלים את נסתרות המדינה.
המשכנו לפטפט על דא ועל הא במשך שעה ארוכה שלאחריה נפרדנו, תוך תקווה להיפגש שנית
באחת השבתות באותו מקום ובאותה שעה.
לא כך נגזר למעלה. יחלפו עוד 14 שנים עד שניפגש שוב.
http://www.youtube.com/watch?v=vPR2XF4ogFI
המשך יבוא.
אברהם אוחנה סיון תשע"ב
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
